והנשים מופקדות על הכביסה הקטנה

מתי יודעים שמשהו נמצא בקונצנזוס? כשהוא מעורר, בחלוף השנים, נוסטלגיה. הנוסטלגיה הישראלית היא מעין חותמת כשרות שכזאת: כל מה שנכלל בתחומיה כבר אינו מעורר מחלוקת. מבעד לדוק הנוסטלגיה גם האירועים המכעיסים ביותר מעלים לכל היותר צביטה מתוקה בלב.

ל-ynet יש מדור נוסטלגיה כזה, "כך היינו" שמו, שמעלה באוב קטעי טלוויזיה וקולנוע ישנים מן ההסטוריה הישראלית הקצרה. השבוע נזכרו שם בעליה המחודשת לגוש עציון, בספטמבר 1967, כפי שתועדה בידי צוות יומני "גבע-כרמל".

כך היינו. כך – בהתנחלות. היינו – אני, אתם וחנן פורת.

לאחר שמחיתי את הדמעות (המוסיקה בלי ספק נלקחה מסרט הוליוודי רומנטי משנות ה-50), קימטתי את מצחי בתהייה. אוקיי, אומנם כך היינו, אבל האם רק כך? האם לא שכח הקריין הדרמטי לציין אי אלו אירועים שהיו קשורים בהתנחלות הראשונה בשטחים הכבושים?

למשל, הלחץ הברוטלי שהפעילו חנן פורת וחבריו על ראש הממשלה אשכול (דרך נציגיהם בממשלה, משה דיין, ישראל גלילי ויגאל אלון), מיד לאחר המלחמה, להתנחל בגוש? האופן המתעתע שבו הועברו ההחלטות בממשלה – הסתרת המידע ממרבית השרים, הצגת ההתנחלות כ"היאחזות נח"ל" או "מחנה צבאי", היעדר כל דיון מדיני במהלך הדרמטי הזה – התנחלות יהודית ראשונה בשטחים כבושים שלא הוכרזה בהם ריבונות ישראלית? ("אדוני הארץ", עקיבא אלדר ועדית זרטל, ע' 17-24).

התנחלות גוש עציון הוצגה אומנם כשיבת הבנים ליישוב שממנו גלו האבות (במלחמת השחרור), אך למעשה הוא היה יריית הפתיחה במהלך מרחיק-ראות, מהלך גאולי במניעיו ואפוקליפטי בתוצאותיו, של יישוב השטחים כולם ברבבות יהודים. חנן פורת ידע זאת, הרב משה לוינגר ידע זאת, מנהיגי "אחדות העבודה" ידעו זאת, ואפילו פרס ואשכול ידעו זאת. ידעו ולא ידעו, רצו ולא רצו. מן הרגע הראשון נחתם אופיו הפרברטי של הקשר בין ממשלות ישראל למתנחלים: ריקוד סאדו-מאזו מתוזמר היטב ("אוי, למה עשיתם את זה, אוי, תמשיכו ככה, כן כן").

ביסודו של דבר, לא השתנה הרבה מאז. השינוי העיקרי היה ברמת הצביעות. אם בעבר ההנהגה הישראלית דיברה בכנות על המחיר שגובה ממנה ההתנחלות, כיום אין לכך זכר. באחד הדיונים סביב הבעיה המוסרית שמציבים הפליטים הפלשתיניים בפני מדינת ישראל (עדיין בספטמבר 1967), אמר דיין גלויות: "בן גוריון אמר שמי שניגש לבעיה הציונית באספקט מוסרי הוא לא ציוני". היום המתנחלים מדברים על מוסר יהודי, ומתכוונים לגזל. גם "התקווה הלבנה" של הלאומנית הישראלית בת-זמננו, ציפי ליבני, מרבה לדבר על מוסר יהודי. אבל דיין הבין כבר אז את העניין: לא מוסר ולא בטיח. כוח הזרוע ותו לא.

מה עוד השתנה? הסרטון של "גבע-כרמל" נחתם ב"זווית הנשית" של ההתנחלות בגוש העציון (שהרי היכן שיש אישה, שם הוא הבית): "והנשים מופקדות על הכביסה הקטנה". מאז קרו כמה דברים. נשים כמו דניאלה וייס ונדיה מטר מופקדות בשטחים כבר על כביסה גדולה באמת, מלוכלכת כהוגן, והן דואגות להוציא אותה החוצה כמה שרק אפשר.

אני יליד 1967. מי יודע, אולי זאת הסיבה שיש לי רגישות מופלגת לאירועים שהתרחשו באותה שנה. לפני 3 שבועות מתנחלים ממצפה עשהאל כפתו רועה צאן בן 30 אל עמוד החשמל ליד המאחז שלהם והתעללו בו במכות, לאחר שהציתו את שדותיו. שבוע לאחר מכן התנפלה כנופיית מתנחלים מאותו מאחז על אוהל פלשתיני שבו התגוררה משפחה בת 19 נפשות. עם מקלות. הרסו, קרעו, ניתצו והלכו. כעת המשפחה, שכל ילדיה מכוסים פצעים מוגלתיים ממחלת עור תורשתית, משוטטת בחוסר כל בדרום הר חברון.

זה קרה ב-19 ביולי, לפני שבועיים. ה-19 ביולי הוא יום ההולדת שלי. תודה, עשהאל.