Skip to content
1 באוגוסט 2008 / עידן לנדו

תגלית בחוג לסוציולוגיה: יש אחריות מוסרית!

הדברים האלה נכתבים בשולי הפוסט המצויין של נעמה כרמי על פרשת ההטרדה/סחיטה מינית (ואולי אף אונס) בחוג לסוציולוגיה באונ' העברית. קודם כל תקראו את מה שהיא כתבה, ואז תחזרו לכאן. חבל שנעמה כרמי לא מאפשרת להגיב בבלוג שלה (קראתי את הנימוקים שלה, ולא השתכנעתי שהם גוברים על הנחיצות של דיון פתוח). המטרה שלי כאן היא להרחיב מעט באחד העניינים שכרמי מתייחסת אליהם.

הנה ציטוט מדברי פרופ' אווה אילוז, קולגה של החשוד:

"אני מקווה שההאשמות הן כזב ושהוא יימצא חף מפשע.יחד עם זאת, אוניברסיטה היא מוסד היררכי, ומוסדות היררכיים מזמינים גברים ונשים להיכנע לפנטזיות תרבותיות שבהן גבר הוא אטרקטיווי כשיש לו כוח ואשה היא אטרקטיווית כשהיא נכנעת לכוח הזה".

כמעט כל מילה כאן מסגירה את עמדתה הכמו-נייטרלית (ולכן – המקוממת) של אילוז כלפי הסיטואציה של ניצול מיני של נשים בעמדת חולשה בידי גברים בעמדת כוח באקדמיה. כרמי מפנה, בצדק, את הזרקור אל האופן הלא-אוטונומי, כמו אוטומטי, של התהליך לפי אילוז: המוסד ההירארכי "מזמין להיכנע" לפנטזיה התרבותית. כאילו לא מדובר באנשים שנתון להם חופש הבחירה, ועל כן האחריות, על מעשיהם.

איך הגיעה אילוז להשקפה משונה שכזאת? למי שעוקב אחרי התנודות האינטלקטואליות במדעי הרוח והחברה ב-30 השנים האחרונות, אין כאן הפתעה גדולה. אלו פירותיה הבאושים של "ביקורת התרבות" על שלל סוגיה. במהלך יסודי ומקיף, פירקו החוקרים את החברה והתרבות למבני כוח ושליטה, שדות אידאולוגיים וכלכלות שיח, ושאר מבנים מופשטים שנוקו ביסודיות מעניין אחד בלבד – המרכיב האנושי. התודעה של היחיד (אותו "סובייקט" ארור שיש לנתץ) נמחקה לחלוטין מן הלכסיקון, למעט כשהיא מוצגת כהבניה חברתית נוספת.

התוצאה הפרדוקסלית של פרוייקט האדירים הזה, שכל כולו מתהדר בביקורתיות ובעמדה חתרנית (בעצם "חשיפת" מבני הכוח) – היתה עיקור השיפוט המוסרי, ועימו, ביטול האפשרות לפעולה מוסרית אפקטיבית. העניין הזה דורש דיון נפרד ומעמיק, ולכן רק אציג את המהלך ההסקי הזה בראשי פרקים. מכיוון שהיחיד "נקבע" מבחוץ, בידי כוחות שאינם מודעים לו, מתערער עצם המושג של חופש הבחירה (האם אני בוחר לפעול כך או שמא "התרבות" שעיצבה אותי בוחרת זאת, בהשתמשה בי כשלוחה שלה?). אם אין חופש בחירה, אין אחריות מוסרית, ועל כן, גם לא ניתן לשפוט את מי שפועל באופן (לכאורה) לא מוסרי; התרבות, או "מוסדות הירארכיים", כלשון אילוז, אשמים, לא היחיד. ולבסוף, אם אין שיפוט מוסרי, אין יכולת או סיבה לפעול אחרת, אין עניין בפעולה שמטרתה לפצות את הקורבן ולענוש את הפושע. זהו המדרון החלקלק שנביאי התיאוריה והביקורת תמיד נקלעים אליו, ואין להשתומם שרובם גם מחליקים בו.

נחזור לאילוז. אני דווקא מסכים איתה מאד בדיאגנוזה: מבני כוח (בימינו, קפיטליסטיים) מחלחלים את תוך עולם הפנטזיות שלנו. רואים את זה מכל עבר. ילדות בנות 4 שרוצות "להתחפש לכלה", נשים שמגדילות חזה, נערים שמתחרמנים מכלי נשק וכד'. כל זה שריר וקיים. ועדיין, אין שום הצדקה לדיבור על בני אדם כעל מי ש"מוזמן להיכנע", דיבור שנוטל מהם את חירות המחשבה, שיקול הדעת, ההיסוס, העצירה לפני חציית הקו האדום.

יותר מכך: לגיטימי שפרופסור יפנטז על סטודנטית, ולגיטימי שסטודנטית תפנטז על פרופסור. אוי לנו אם נתחיל לנבור בפנטזיות של שכנינו. אבל במקרה שעל הפרק לא דובר על פנטזיות, אלא על מעשים: אייל בן ארי נחקר בחשד שסחט שירותים מיניים תמורת קידום סטודנטיות. גם חוסר היכולת להבחין בין רשות הרבים של המעשה לבין רשות היחיד של המחשבה (המוכחשת מעיקרה) – גם היא מפירות הבאושים של ביקורת התרבות.

נכניס כעת לדיון את פרופ' זלי גורביץ', ראש החוג לסוציולוגיה לשעבר, שאמר: "בחוג לפיסיקה עוסקים בכוח המשיכה, אבל זה לא אומר שכוח המשיכה פועל שם באופן אחר מבחוגים אחרים". עוד אמירה אומללה. הוא דווקא דיבר על בן ארי, אבל אני רוצה לחשוב על האמירה הזאת בהקשר של אילוז. אצלה דווקא ניתן לומר: לא רק שתחום המחקר שלה רלבנטי למקרה בן ארי – הוא גם מסביר יפה את תגובתה למקרה. מסתבר ששנים של עיסוק במבנים ושדות, נטולי פנים אנושיות, משחיתים לא מעט את היכולת להתבונן ישירות בסיטואציה פשוטה של נצלן וקורבן , ולהוציא מסקנה מוסרית פשוטה.

מה באשר לבן ארי? האם מחוקר שהתמחה במיליטריזם בחברה הישראלית (והיפנית) יש לצפות להתנהגות קצת פחות, איך נאמר, מיליטריסטית?

התשובה מורכבת. ברמה העקרונית, צודק גורביץ': אין קשר בין תחום המחקר, או תחומי העניין של אדם, לבין רמתו המוסרית. לא היינו צריכים את גורביץ' כדי לדעת זאת; מספיק להיזכר בשורה של רודנים וסדיסטים חובבי אמנות ומוסיקה קלאסית. ובכל זאת, כמו שמבחינה כרמי, הבחירה באנלוגיה הפיסיקלית גם היא מלמדת משהו על התפיסה של הסוצילוגים את תחום מחקרם: שדה תופעות שנשלט בידי חוקים שאינם תלויים באדם, שאפשר רק ללמוד להכיר אותם, אך לא להתנגד להם או לכפור בצידקתם.

אז נכון, הניסיון ההסטורי והאישי של כל אחד מלמד שאין לצפות להתנהגות מוסרית נעלה על בסיס השכלה, השקפת עולם נאורה וכד'. ובכל זאת – שמורה לנו זכות ההשתאות, ההתרתחות. יש להניח (אף כי לא קראתי) כי פרופ' בן ארי חקר את תופעת המיליטריזם מתוך עמדה ביקורתית, ולא כאחרון מצביעי הליכוד. מכאן שלפחות בכתביו האקדמיים, הוא מחזיק בעמדות אזרחיות-נאורות, ואולי אף דוגל בשוויון זכויות לנשים. העובדה שאדם כזה מסוגל לכאורה לפגוע כה קשות בכבודן ובגופן של נשים מלמדת שהוא אכן מסוגל להחזיק בתפיסת עולם שונה לחלוטין בחייו האישיים. כלומר, לפנינו תופעה מרתקת של פיצול אישיות מוסרי. וככל שהקירבה בין תחום המחקר לבין העבירות המיוחסות לחוקר גדולה יותר (שוו בנפשכם שפרופ' בן ארי היה חוקר ידוע של אי שוויון מגדרי בחברה) – כך עז יותר הדיסוננס הקוגניטיבי בין שתי האישיויות. כלומר, כך עזה יותר הצביעות. ולנו, כצופים מן הצד, מותר להזדעזע הן מן המעשה עצמו (בין אם נעשה בחוג לסוציולוגיה או בחוג לפיסיקה) והן מן הצביעות (דווקא משום שנעשה בחוג לסוציולוגיה).

19 תגובות

להגיב
  1. נועם / אוג 1 2008 18:40

    קראתי את נעמה כרמי והתרשמתי מהניתוח. בכל זאת הציקה לי הגישה המתייחסת בכבוד למסך העשן.

    נעמה כותבת על אילוז: "כעת משצריך לנקוט עמדה – היא בוחרת להישאר במגדל השן התיאורטי שלה". בכך היא מפרגנת לאילוז, כאילו היו דבריה משנה תיאורטית ראויה.

    גם את גישתך, עידן, אני מתקשה להבין. הרי השאלה אינה אם פרופ' לסוציולוגיה אמור להיות מוסרי יותר מכל אחד אחר. השאלה היא מדוע נדמה שהקולגות מחפים על מעשים שלא ייעשו, וכנראה נעשו לאורך שנים.

    לדעתי גם אתה וגם נעמה טועים בכך שאתם מחפשים עימות רעיוני, אידאי, אינטלקטואלי – במקום שבו העימות המתאים הוא הפלילי (אם אכן יש יסוד למה שכבר שמענו) והמוסרי. ואלה תקפים לגבי פרופ' לסוציולוגיה כפי שהם תקפים לגבי כל אחד אחר.

    במילה אחת, אל תתעמתו עם הדיסציפלינה הסוציולוגית ואל תתרשמו ממסך העשן שמפזרים הקולגות. אמרו דברים ברורים: העמיתים מנסים לחפות על חברם. בזה אין הפרופסורים שונים מקציני הצבא ומרופאים ומכל סקטור אחר שמגן על חבריו.

  2. עידן / אוג 1 2008 18:51

    הרשימה שלי כבר מניחה כמובן מאליו את מה שכתבת. החשדות הפליליים חייבים להתברר בדרך המקובלת – לפני כל עימות רעיוני וכד'. אבל ברור שהפרשה – ובמיוחד, הציטוטים מאילוז ומגורביץ' – מעלה סוגיות שחורגות מעבר לדין הפלילי. מותר לדון בהן במקביל לדיון הפלילי (שבו, הבה נודה, לא אני ולא אתה מומחים). יותר מכך: יש חשיבות בניסיון להבין את הרקע הרעיוני שמאפשר יחס סלחני כלפי התנהגות כזאת, כי התעמתות איתו היא גם סוג של מאבק נגד ניצול נשים. אין כאן שום "פירגון" או מחילה.

    אולי אילוז פשוט מנסה לחפות על עמית (ומפזרת מילים ריקות), ואולי היא דווקא מאמינה במה שאמרה. אותי זה לא כל כך מעניין מה עובר לה בראש. יותר מעניינת אותי התופעה הזאת, של השחתה מוסרית דווקא על בסיס הגות ביקורתית. אם היה מדובר רק במקרה בודד, ניחא. אבל הדוגמאות רבות מספור.

  3. יוסף כהן / אוג 1 2008 20:35

    הכל נכון, אם לא למעלה מזה. עם זאת, חבל שלא הזכרת את הציטוט המאוחר של אילוז שנעמה הביאה. ובכלל, כדאי להתייחס בספקנות לציטוטים מהעיתונות, אפילו אם מדובר ב"הארץ" (נדמה לי שנעמה הראשונה שתסכים)לפחות במובן שלא כדאי למהר לבסס עליהם תזות.

  4. אלון / אוג 2 2008 05:29

    אתם מתחמקים מהעיקר.
    איך אפשר לבוא בטענה לפרופסור?

    נניח X היה מציע ל Y משהו.
    נניח המשהו הזה, ניתן להבינו כשווה-ערך עצמאי עבור Y,
    או כשווה ערך אינסטרומנטאלי עבור Y
    (למשל, שוכבת איתו, ומנהלת איתו יחסים כי היא מעוניינת בהם, או עושה זאת כי רוצה לא להיות מפוטרת).
    אם X היה מציע לY את המשהו הזה במחיר כה גדול, שאם היינו מבינים את המשהו כבעל ערך אינסטרומנטאלי בלבד, לא היינו מוצעים הצדקה להסכמה של Y, כי עבור הדבר הוא משלם כמעט בהכל (כל הדברים בעלי הערך העצמאי, שהיו יכולים להוות את היעד של המשהו כאינסטרומנטאלי).

    קשה לי להבין איך אפשר לראות בהסכמה של הבחורות האלו לשכב איתו, סחיטה ממש. זה יותר מתקבל על הדעת שזו פרשנות בדיעבד למה שארע, והכל כי לא מוצא חן בעינהן שכך היה. אבל בזמנו…? ומה הבין הפרופסור?

    (ואני מסתייג, כי הפרטים כולם לא התבררו עוד. ואם הוא היה פשוטו כמשמעו אומר משהו כמו: שכבי איתי או שאפטר אותך. אז זה לא בסדר בלי קשר למה שהן רצו או חשבו. אבל אם זה במסגרת איזה רומן או יחסים מורכבים שמתפתחים… איך אפשר לבוא אליו עכשיו בטענות…)

  5. עידן / אוג 2 2008 07:40

    גם אתה מתרכז בשאלה הפלילית, שהפוסט הזה לא עוסק בה. אני לא נכנסתי בכלל לשאלה המורכבת של הסכמת הבחורות.

    רק בקצרה: נראה לי שיש לך חוסר הבנה בסיסי של הדינמיקה של ניצול מיני ביחסי מרות. במודל התורת-משחקי שלך X ו-Y הם משתתפים שווי כוח, שנוטלים סיכונים שווים. זה תיאור מופרך. גם המחוקק לא ראה זאת כך כשניסח את חוק ההטרדה המינית.

    שוב, אין טעם להתפלמס על עובדות שלא ידועות לא ולי ולא לך. יש טעם להתפלמס על עובדות ידועות – כגון, אמירות מקוממות של אנשים בחוג.

  6. ליאור / אוג 2 2008 09:22

    הדיון בנושא הזה הוא חשוב, רצוי ואף הכרחי, אך קשה לי להשתחרר מהמחשבה כי בסופו של דבר שני הצדדים בדיון(אני מבצע פה דיכוטומיה קצת גסה, אך נדמה לי שהכוונה מובנת) מבצעים איזושהי אינטלקטואליזציית יתר שמוחקת את הסובייקט (גם אם היא מתיימרת להיות זו שדווקא שבה ומעמידה אותו במרכז).

    בסופו של עניין יש כאן בחורות המתלוננות כי נפגעו מינית ומרצה הטוען לחפותו, ודיונים ערטילאיים (שוב, נחוצים) קצת "מוציאים את הנשמה" מכל הסיפור הזה.

    אני יודע שיש סתירה מסוימת בדברי, ולכן אני שב ומדגיש שמדובר במחשבה העוברת תדיר במוחי בעת קריאת הדברים הללו, ונדמה לי כי היא צריכה לשרור במוחו של כל מי שעוסק בכך (ואני לא טוען שאתה לא חושב על המעורבים בצורה פחות מופשטת).

  7. עומר ש / אוג 2 2008 12:53

    אני מנחש, בהיסוס מסויים, שגם המורה הגדולה והדגולה שלך לבלשנות ז"ל האמינה בדבר הזה שנקרא דטרמיניזם חברתי, או לכל הפחות היתה רחוקה מהקוטב של האקזיצטיאליזם האמריקאי, שבו אנו קמים בבוקר ומחליטים מה בא לנו לעשות.

    כאילו כל אחד מאיתנו קם בבוקר, ומחליט לשמוע מוזיקה מסויימת, ולהיגעל ממוזיקה ערבית, אחר כך מחליט באופן רצוני לנסוע לברלין, ולא למקום אחר ואחר כך חולם על נערת השער הגרמניה, ולא על מישהי אחרת, לגמרי מתוך בחירה חופשית, בלי לדעת שכולם חולמים את אותו דבר. ממש מקריות

    באופן אחר, כל אחד מתושבי המדינה קם בבוקר, חוכך בדעתו האם לראות אופרה במשכן האופרה, ללכת ללמוד רפואה, לאכול במסה, להיות מרצה למדעי הרוח בת"א, או סתם מחליט שבא לו לצאת מהכפר שלו בגדה המערבית לטיול בירושלים.
    פשוט כי כל האפרויות פתוחות

    כן בטח…

  8. עידן / אוג 2 2008 13:19

    גם מגיבים לא נחמדים כמוך ראויים לתגובה.

    כבר הסכמתי עם אילוז על כך שהתרבות במידה רבה מעצבת את הפנטזיות שלנו – אז מה אתה מכניס פה את החלום על נערת השער הגרמניה?

    אתה מסוגל להבחין בין חלום/פנטזיה לפעולה? אתה מסוגל להבין שבדרך העקלקלה בין רעיון/חלום לפעולה יש יותר משלב אחד שבו חופש הבחירה מסוגל להתערב?

    ההשוואות שלך דמגוגיות. אילוז דיברה על הפרופסור כמי ש"מוזמן להיכנע" לפנטזיה של יחסי כוח. האם האופציות שעומדות בפניו אכן "דטרמיניסטיות" כמו בפני פלשתיני שרוצה לטייל בירושלים? האחד מפעיל את בחירתו כדי לממש פנטזיה, האחר מנוע בכוח מלממש אותה.

    ממש אותו דבר.

  9. עומר / אוג 2 2008 13:47

    והנה אני מנסה שוב:
    התהלהבתי מאוד מהמסה שלך על טבע האדם בחוברת אלפיים, וביזבזתי עליה איזה יומיים מחיי
    בתוספת המלצות לחברים ומקורבים

  10. עידן / אוג 2 2008 15:12

    נעים לשמוע.

    זה לא מצדיק (1) התייחסות תלושה (באמת תלושה) לטניה ז"ל; מה אני, דובר שלה? (2) סילוף של דברי, כאילו "כל האופצית פתוחות" (דווקא מי שקרא את המסה באלפיים שוד נואו בטר…).

    האמת היא שיותר משבחים, משמחות אותי תגובות רציניות, עם מחשבה מאחוריהן.

  11. יונתן / אוג 2 2008 19:56

    האופן בו הוצגו תגובותיה של אווה אילוז בעיתון מוציא דברים מהקשרם ומעוות את דבריה ואת דיעותיה.
    אילוז היא המנחה של אורטל בן-דיין, הסטודנטית שפרסמה באתר העוקץ את הטקסט שהצית את הסיפור (ונוגע בכלל למרצה אחר). מרגע שנודע לה על מה שהתרחש בחוג לסוציולוגיה היא גיבתה את תלמידתה מקיר לקיר ולא חששה להתעמת עם כמה מחברי הסגל בעניין.
    בין אם זו אשמתה ובין אם אשמת הכתב, חבל שדבריה הוצגו בעיתון בצורה מוטעית כל-כך. אני מניח שהיא בחרה להגיב מפני שהרגישה שלא יתכן שהסטודנטים ישכבו על הגדר בשעה שמרצים נמנעים מלהביע דעה כדי שלא להסתבך. באה לברך ויצאה מקללת. שיעור בתקשורת.

  12. מספר 666 / אוג 3 2008 08:30

    ודורשת חקירה.
    נזכיר שכבר היו דברים מעולם למשל פרשת הפרופסור דוד אוחנה ש הואשם בידי חמש נשים שונות במוסד האקדמאי שבו עבד בהטרדתן המינים בנסיבות מחלמירות .
    ועל פי דיווחים שאני מקבל ממקורות שונים הנשים האלו היו רק קצה הקרחון הפרופסור אוחנה נהג להטריד בצורה דומה גם נשים אחרות שעימן בא במגע.
    אבל בסדר סביר להניח שהפרופסור אוחנה בזמנו
    האמין שהוא רק פועל כחלק מנורמה ,אין לי גם ספק שהוא לא היה הראשון והיו אחרים לפניו שהתנהגו בצורה דומה לפניו וכך גם בכל מוסד אחר.
    לעניות דעתי והפמיניסטיות שבין הקוראים מוזמנות להשתולל ולצעוק את התנגדותן אין לכך שום קשר למגדר ולהיות המוסד "גברי " אלא לעמדת הכוח.
    אין לי שום ספק שאם נשים יעמדו בעמדות הכוח במוסד כי אז אנחנו נשמע על נשים מטרידות בצורה דומה הן גברים והן נשים.
    לאמיתו של דבר אני כבר שומע על כך במוסדות אקדמאיים אבל אין לי הוכחות ברורות על כך וכך איני יכול לנקוב בשמות .
    כך שכל הפרשה אין שום קשר למינו של המבצע אם אכן ביצע את המיוחס לו .
    היא קשורה ליחסי כוח בין שולטים ונשלטים ללא קשר למינם.

  13. אורית / אוג 3 2008 22:05

    כמי ששמחה ללמד בכל מסגרת את רצף הדיונים על "המוזיאון שלא היה" ו"השיח הביקורסיבי", שהתנעת לפני כמה שנים טובות ב"סטודיו" – אני מרשה לעצמי לומר לך שזו הפעם הקדחת את התבשיל. אילוז, שספריה המתורגמים לעברית הם תענוג של חשיבה עצמאית ומפתיעה, בסך הכל ציינה שהמוסד "מזמין" את הבאים בשעריו וכו'. כבלשן, אתה ודאי יודע, ש"הזמנה" אינה מניחה, מאליה, היענות. המלה "הזמנה" מתארת את השידול שמשדל המוסד, את האווירה שהוא יוצר, את האפשרות שהוא פותח – ואינה שוללת מהסובייקט את חירותו. כל מי שנאבק כדי לומר "לא!" להזמנה של משפחתו האוהבת/חונקת לארוחת שבת/בת מצווה/חתונה של הדודה שרה, יודע שחירותנו מצויה, בין היתר, בדיוק ביכולת שלנו להבין שלהזמנה אפשר גם לסרב.

  14. עידן / אוג 4 2008 08:32

    הרושם הכללי שלי מאילוז לפני התקרית הזאת היה חיובי מעיקרו. גם לא "סימנתי" אותה בשחור אחרי התקרית. אולי היא חוקרת משכמה ומעלה. כל זה לא רלבנטי כאן, כי ענייננו איננו עדויות אופי, אלא הבנת הנקרא.

    אני עומד מאחורי הבנת הנקרא שלי (ושל נעמה כרמי). הייתי שמח מאד אם אילוז היתה מוסיפה משפט או שניים על החירות, בעצם החובה לסרב להזמנות ניצול מגונות של מוסדות הירארכיים. היא לא עשתה כן, ואנחנו נשארנו עם רק ביטוי שמעמעם את אחריות הנצלן, ללא כל איזון. אם כל אחד יודע הן על קיום ההזמנה והן על החירות לסרב לה – מדוע בחרה אילוז להדגיש רק את ההזמנה? מדוע בחרה לטשטש את האבחנה בין פעולה (שבה נחשד המרצה) לבין פנטזיה (שאין בה כל עניין פלילי?).

    גם הטובים והצדיקים טועים. וחשוב לומר זאת בלי שהכרותנו הקודמת איתם תעיב על השיפוט. זה נכון לאילוז מול בן-ארי וגם לאורית מול אילוז.

  15. טלילה / אוג 7 2008 02:19

    קודם כל תודה על הרשימה הזאת (וגם על החדשה, הנחוצה אף היא). הבעיה המוסרית של איון הסובייקט בתיאוריות החברתיות והפוליטיות העכשוויות מטרידה אותי כבר הרבה זמן ואני שמחה שאתה מתייחס לזה. עדיין מפליא אותי (אבל קרוב לוודאי שזה נובע מבורות שלי, באמת לא קראתי מספיק בתחומים האלה) איך אפשר בנשימה אחת לחתום על כל העצומות הנכונות ולקדם את כל המאבקים הצודקים נגד הגדר, נגד הכיבוש וכו' וגם להמשיך ולשנן תורות פוסט-מודרניות שנוטלות את כל האחריות מהסובייקט ומקדמות מעין דטרמיניזם אלתוסרייאני קודר, עיוור ופרנואידי.
    anyway
    ניסיתי גם לכתוב לך בקשר לפרודיה ההיא (אפרופו…) וקיבלתי הודעות שגיאה, אז אנא שלח לי במטותא. תודה
    טלי

  16. אחת מכאן / אוג 12 2008 13:46

    למען האמת, אייל עסק בנושא מגדר בצבא באמצעות דוקטורנטיות שלו שכתבו על כך מחקרים רבים, ומנקודת מבט ביקורתית, ולימדו בזמן שלמדו בהנחייתו באוניברסיטה, לפני פחות מ 15 שנה… כך שלא צריך לשוות בנפשנו, זו המציאות המעוותת שיצר הפרופ' בן ארי במהלך שנותיו באונ' העברית.

    תודה על התייחסות ועל ההפניה לפוסט של נעמה, שעשתה ביתר עדינות את מה שרציתי לעשות לטקסטים המקוממים של אווה אילוז, וגם של זלי גורביץ'

  17. איריס ח. / ספט 29 2008 11:19

    רק עכשיו מישהו שלח לי קישור לפוסט המעניין הזה ואין לי הרבה להוסיף על הדברים, מלבד פרט משמעותי אחד:
    אכן מדובר בציטוט בעיתון. אבל כמו שאתה מבקש, ובצדק, להבדיל בין פנטזיות למעשים, צריך לגזור את זה על אילוז. מילים הן אמנם גם סוג של מעשה, אבל במקרה של אילוז יש גם התנהגות:
    כפי שיונתן כתב אילוז היא המנחה של אורטל בן דיין ועומדת מאחוריה לגמרי בסיפור הזה.
    היא לא קוראת עברית כמעט בכלל, אלא בעיקר צרפתית (שפת אמה, נדמה לי) ואנגלית (שפת המחקר…). כך שלא סביר בכלל שהיא ערה לביקורות הללו.
    המבחן יהיה מה היא תגיד כשיעמתו אותה עם הצורה בה הדברים התקבלו או צוטטו.
    יכול להיות שהציטוט המאוחר יותר בא כתגובה לתגובות שהיא קיבלה. מאוד סביר שהכתב לקח את המשפט הזה או המשפטים שהוא ציטט, והשאיר אותם לבד.
    בכל מקרה, אכן לא מדובר במשנה סדורה, ואם אני מבינה נכון, המשנה הסדורה שלה רחוקה מהמשפט הזה.
    אז כאן מה שקובע זה קודם כל הפרקסיס, אחר כך הכתבים הסדורים ורק אחר כך ראיון לעיתון עם ציטוט של אמירה לא מוצלחת בהחלט.

  18. מקורותינו הקדומים / ספט 30 2008 13:04

    כל מיני אינטרסים נדחפו למעלה. למשל, מדהים איך התגובה של 666 למעלה מקפידה לנג'ס על אוחנה
    שעבר מצידו תהליך משפטי ויצא זכאי לגמרי
    666
    שמסתתר תחת המספר התלת ספרתי שלו אינו מרפה. היאך? מדוע? הקנאה פשוטה להחריד ולא צריך אלגברה כדי לדעת שקנאו בהצלחות שהיו לאוחנה הדרך היחידה להתפטר מאוחנה היתה לטפול עליו הטרדות כבכול.
    אם אוחנה הוא הדוגמה אין לי ספק שגם פרופ' אייל בן ארי יצא זכאי כשלג [כמו אוחנה]. הקנאים רצו את הכובעים של אייל בן ארי. אני לא מתכוון לאילוז, ולא למחלקה לסוציולוגיה ולא לאורית קמיר, ולא לאורטל, אלא לכך שהיו לבן ארי הרבה כובעים. כמו שהיו לאוחנה הרבה הצלחות בהרבה כנסים קצת לפני שטפלו עליו הטרדות. 666 מצביע על הצורך של הטפילות להמשיך ולהטפל גם לאחר שהעניינם בוררו והתבררו שטפילות והטפלות

  19. בן / ינו 30 2009 15:54

    לדיון הפילוסופי האם ההשקפה שהאדם הוא אובייקט שנקבע מבחוץ בשרשרת אירועים דטרמיניסטית נכונה או לא (לא), אני מוצא שהכשל הלוגי החמור הרבה יותר דווקא נמצא בהשלכה המוסרית שכביכול אמורה לנבוע מאותה השקפה.

    כאילו שאם בחירותיו ופעולותיו של האדם תלויות לחלוטין בחברה, אין מקום לחוקי ענישה מוסריים, כי כביכול לאדם לא היתה בחירה.
    הרי דווקא בהשקפה הזאת לעונש המוטל, ובייחוד לאפקט המרתיע שנגזר ממנו, יש משקל מכריע בתודעתו של היחיד.

    אם בתפיסת הסובייקט כיישות נפרדת, המוסר, הענישה וההרתעה מהווים רק נתונים בבחירותיו של האדם אשר מהם הוא יכול להתעלם, בתפיסה שבה אין סובייקט, הענישה וההרתעה לא מהווים נתון, אלא פקטור, גורם, משהו שהיחיד בכלל לא יכול להתעלם ממנו ואשר ממש מנתב את מהלך פעולותיו.

    אז גם אם במקרה ספציפי אחד הגורם הזה "מפסיד" בתהליך של יצירת האירוע וגורמים אחרים הם אלו שיצרו את האירוע, אין שום סיבה לא להעניש בכל זאת את אותו אדם.

    לא בגלל שמענישים אותו באופן אישי, אלא בגלל שככה עוד יותר מטמיעים את הגורם שאמור למנוע מהמקרה לחזור שוב אצלו ואצל אנשים אחרים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: