אם יתיר את החוט יתפרק כל הקן (ברכות לקורן)
ברכות חמות לישעיהו קורן, זוכה פרס ביאליק לספרות יפה לשנת 2008
"הקן היה בגודל של צלוחית גלידה. הוא הסתכל בביצים הקטנות. קליפתן היתה דקה דקה, אפורה ורודה, כמו עור רך של תינוק. הוא פחד לגעת בהן. הוא הושיט את ידו אל הקן וריפרף עליו באצבעותיו. לרגע נעלמו ממנו שלוש הביצים הקטנטנות, רק הענפים הדקיקים דיגדגו את עורו. שוב ושוב העביר את ראשי אצבעותיו על קני הקש הזעירים, משחק, נוגע לא נוגע, עד שפתאום, מתוך העשב היבש והעלים המתפוררים, שזור בין הזרדים, לצד פלומה לבנה של נוצה, צץ מול עיניו חוט רקמה אדום. החוט היה רפוי. הוא התפתל בין הגבעולים השבירים והיבשים, ונעלם. זה היה שריד של אחד מחוטי הרקמה שהיתה אמו גוזרת אחרי שגמרה לרקום מפית או חולצה על המרפסת. הוא נגע בחוט וניסה להתיר אותו מתוך הקש ורסיסי הנוצות שריפדו את הקן. הוא משך מעט, הזיז, לא הצליח, אולי פחד שאם יתיר את החוט יתפרק כל הקן, אבל אז, כמו כלום, גלש חוט הרקמה האדום אל תוך ידו. הוא הביט בחוט הרפוי, שהיה מפותל על כף ידו, נבהל, חייך, זקף את ראשו ומפיו נפלטה צעקה: "היי, תראו! היי, תראו מה…" הוא לא גמר את המשפט. הסתכל לרגע ימינה ושמאלה כאילו נתפס בקלקלתו, לחץ את החוט בין אצבעותיו, נשך את שפתיו ושתק".
(מתוך שעה ביום, ישעיהו קורן, "המעורר" 9, סתיו 1999)
על יצירתו: >>>
לא למות טיפש 
להשאיר תגובה