Skip to content
29 ביוני 2008 / עידן לנדו

נזקי הבטן האמהית

לא נעים למתוח ביקורת על נשים בכלל ועל אימהות בפרט, וודאי שלא נעים לעשות כך כאשר הן מפגינות תחת הקריאה "תנו לשמש של גלעד לזרוח". אבל במקרה הזה מדובר בהפגנה שפוגעת הן בכבוד השבוי והן בכבוד האשה. ולכן צריך לומר את הדברים.

 

יוזמת ההתארגנות, ישראלה שידלוב, מדגישה כי מדובר באמהות לחיילים, ולא בהתארגנות פוליטית. "אין לנו שום קשר לשום גוף, זה בא מנקודת מוצא של אמהות והורות, אנחנו פועלות מהבטן האימהית שלנו… "המסר שלי הוא גיוס מלא וקרבי, זה הבית שלי, זה החינוך שאנחנו מעבירות לילדינו אבל אנחנו רוצות להאמין שיש לנו גב ותמיכה שבמידה וייפלו בשבי המדינה תפעל להחזרתם. אין מחיר לילדינו… גלעד הוא הילד של כולנו, אנחנו אמהות לחיילים בעבר, בהווה ובעתיד ואנחנו חייבות להמשיך ולהתמיד כדי שכולנו נוכל לקבל אותו בפרחים" (תמרורי האזהרה האדומים הם שלי, ע"ל).

 

הנה עיוותי המחשבה והמוסר, אדום אחרי אדום.

 

"לא בהתארגנות פוליטית" – ודאי שמדובר בהתארגנות פוליטית; אין עניין יותר פוליטי היום מעיסקת השבויים. ומה פשר ה"ניגוד" הזה בין אמהות לחיילים לבין התארגנות פוליטית? האם אין מקום לאמהות בפוליטיקה? האם אין מקום לתודעת האמהוּת בשיקולים פוליטיים? מדוע לעזאזל דווקא נשים מאמצות את ההנחות השוביניסטיות האלה? מדוע נשים שכבר טורחות להפגין ו"להתלכלך" בפוליטיקה ממהרות לעקר את פעולתן ממשמעותה?

 

"מהבטן האימהית שלנו" – הו, ביטוי אומלל. הנה הן שוב הנשים "שחושבות מהבטן" (מגחך לו הגנרל הכרסתן המצוי). טוב שהזכרתן לנו מה מניע את האשה. הכי עצוב, כמובן, שהנשים האלה אינן מבינות כי ההידרשות ל"בטן האמהית" מעידה על חולשה ולא על חוזק; על ויתור מראש להיכנס לזירת הטיעונים הפוליטיים. והרי יש טיעונים מצויינים, אומנם מ"הראש האבהי" (לא עלינו), לשחרור מיידי של גלעד שליט. וחשוב מכך: יש טיעונים מוסריים מוחצים, הנוגעים לא רק לחייו שלו אלא לחיי כל האזרחים שהפכו בני ערובה למנהיגים צמאי דם, משני עברי הגדר של עזה. לא בראש ולא בבטן שוכן המוסר, אלא בנקודה שלישית, שוות-מרחק מהם, נגישה במדה שווה לכל אדם, אם רק ירצה בכך.

 

"גיוס מלא וקרבי" – כמובן, אחרת מי יקשיב לנו? הבטן האמהית שקוראת לשחרור שליט היא אותה בטן שממשיכה לנפק חיילים קרביים. וברצון, במסירות! ואנחנו לא רואות כל קשר בין החינוך הזה לבין המדיניות שהובילה למצור על עזה, מצור שגלעד שליט, שלא בבחירתו, השתתף באכיפתו, ועל כן נלקח בשבי. אנחנו מסרבות לראות את הקשר, כי זה כבר עניין לראש, ואנחנו, כאמור, פועלות מהבטן.

 

"החינוך" – נדרוש מבנינו להתגייס (רק לקרבי!), "זה הבית שלי" (ואיזה בית זה אם לא נהרגים עליו?), ונמשיך להיות מופתעות, מוכות תדהמה, כשהם ייפצעו, ייהרגו או יישבו, והמדינה לא תנקוף אצבע למענם.

 

"להמשיך ולהתמיד" – במה? בחינוך לקרבי? בתמיכה ללא סייג בממשלה? בהפגנות מהבטן?

 

עכשיו יקומו כמה מליצי או מליצות יושר ויגידו שזאת חוכמה מאד קטנה לתקוף את הנשים האלה, שבסך הכל הן קורבנות של שטיפת מוח אדירת ממדים. וזה נכון, במידה מסויימת, כפי שזה נכון לכל אזרח כאן. אבל זאת יש להיזהר באפולוגטיקה מסוג כזה, שמוחלת מראש לאזרח על כל עיוורונותיו וחטאיו, ומגלגלת אותם אוטומטית על "השלטון", ה"שיטה", "מבנה העל" וכיוב'. ונדמה לי שההגנה הזאת פוקעת מרגע שמחליט האזרח, כפי שהחליטו הנשים הללו, לקום ולעשות מעשה – פוליטי בהכרח, גם אם בהכחשה. מרגע שהטיל את עצמו אל הזירה הפוליטית, חלה על האזרח הזה אחריות נוספת, ולפחות זאת: האחריות לעמוד בפני ביקורת.

 

הדברים חשובים שבעתיים כשמדובר בנשים ובאמהות, שעדיין תופסות נפח קטן מדי בפוליטיקה הישראלית. מי שרוצה להשפיע חייבת לדעת את חוקי המשחק, וחייבת לקחת ברצינות את דרישתה שקולה וערכה יהיו שווים לקולו וערכו של כל גבר. עם הזכויות באות החובות. והחובה הראשונה היא לא להפוך את נשיותך לבדיחה, לא לבזות את הדגל שבשמו את נושאת את קולך.

8 תגובות

להגיב
  1. אחת מהצפון / יונ 29 2008 12:57

    אם כי בצער רב. הייתי שמחה ללכת להפגין על שחרור גלעד בכל מחיר, אבל לא מהטיעונים האלו. זה מזכיר לי את סגנון "עצומות הקצינים" ו"מכתבי הטייסים". אתה רואה, לא רק נשים לוקות בכך.
    ועוד דבר, לגבי החינוך לקרביות- על עצמי אני יכולה להעיד ששטפתי לו, לילדי, את הראש מגיל צעיר, להתגייס רק לממר"ם או מקסימום למודיעין. כשתהיה לאב למתבגר תגלה שהסביבה החברתית שלו היא הקובעת ולא ההורים. הטעות היחידה שלנו, כנראה, שלא בחרנו לגור במעוזי האינטלגנטים ו/או העשירים שם בחירה כזו היא טבעית. אצלנו, בצפון הפרימיטיבי, החבר'ה עדיין מעדיפים קרבי. זה קשור גם לאופנת מנהלי בי"ס שצנחו היישר מהצבא ומלעיטים אותם בשטויות.

  2. אלן / יונ 29 2008 13:56

    האופוזיציה היא לא בטן-ראש אלא בטן-זין. היה טוב עם גם הגברים היו עובדים יותר מהבטן האמהית שלהם.

  3. נועם / יונ 29 2008 17:29

    מילים נחוצות. יישר כוח.

    לאחת מהצפון – לא אתיימר לשפוט, אבל אצל רבים יש פער גדול בין המילים ("לך למודיעין") ובין המסר ה"פטריוטי-קרבי", שגם כשאינו נאמר בכל זאת הוא נוכח (גם בתוך המשפחה, לא רק ב"סביבה") וחזק מהמילים "לך למודיעין".

    מנהלי בתי ספר שצנחו מהצבא אפשר למצוא גם בראלי בחיפה ובגימנסיה הרצליה בתל אביב (חולדאי היה שם).

    ומילה נחוצה על "מכתב הטייסים" שהייתי שותף לו. נכון שהוא ניצל את האימפקט של מי ש"באים משדה הקרב", מהשורות הראשונות, וכביכול קולם שווה יותר. ואכן התהודה שלו היתה עצומה. אולם הוא גם היה חתרני בכך שחיסל למעשה את האפשרות הנוספת להשתמש בטריק הזה. שום קבוצה של בעלי רקע צבאי משותף לא תוכל כבר לקבל תהודה כזו. יש לזה סיבות נוספות, אבל לא כאן המקום להרחיב.

  4. נעל, אבל על סטילטו / יונ 29 2008 18:00

    נכון, ההתקוממות הזאת רק מדגישה את הבלבול ואת ההכנעה של החבורה הזאת לנוכח מערכת חוקים שמכונניה הם גברים.
    אתה קורא להן לשחק את המשחק, אבל מי שעומד בראש הפירמידה הפוליטית ואמנם משחק את המשחק במיומנות, מוסר בסופו של דבר אותו מסר כשלהן בהחלטתו. ז"א – שטיפת המוח, או טחינתו של המוח, הדדיות.

  5. אחת מהצפון / יונ 29 2008 22:54

    יפה לך,איך שאתה מסדר את העניינים. "מכתב הטייסים" כן חשוב ובעל תהודה ולעומתו "הפגנת האמהות" מדברת מהבטן. אשמח אם תעמיד אותי על ההבדלים. וכי מה משותף לכל הטייסים במכתב ההוא? הדעות והרגשות הספציפים להם ולא לטייסים אחרים וכן הצורך להשמיע את רגשותיכם (שהם כמובן לא רגשות אלא קולו של ההגיון).

    יפה גם שאתה קובע כי יש פער בין המסר המילולי שלי לבין הבלתי מילולי. זה כבר מיטב ההגיון הצרוף. וכי איך נדע אם יש או אין פער? פשיטא: הלך לקרבי- יש פער. לא הלך לקרבי- אין פער.
    בקיבוץ שלי קראו לזה "פסיכולוגיה בגרוש" או "חכם בלילה". איך אצלכם?

  6. נועם / יונ 30 2008 00:36

    הפער בין המסרים הוא נחלת כולנו (שבאים מ"הקיבוץ שלי" ו"הקיבוץ שלך"), ואינני מוציא את עצמי מהכלל הזה. ואם קראת היטב את דברי על מכתב הטייסים, ודאי הבחנת שאני קורא לו טריק ואני שבע רצון דווקא מהחתרנות שהיתה בו, שחיסלה במידה רבה את האופציה הזו בעתיד. כך שבמידה רבה את מתפרצת אל דלת פתוחה.

  7. אחת מהצפון / יונ 30 2008 01:09

    הוא לא נחלת כולנו. הוא נחלתך ולא נחלתי. הכרתי מספיק קרביים בחיי מכדי שארצה שגם בני יהיה כזה. אבל אלה החיים שלו ולכן מרגע שהחליט, זזתי הצידה.

    אגב, מפקדי ביה"ס הריאלי והגימנסיה- האם לא היתה בתקופתם יותר התגייסות לקרבי?
    כי המפקד של ביה"ס שלנו מלעיט אותם שטויות ללא הרף.

  8. נועם / יונ 30 2008 08:52

    תגובה אחרונה כאן לאחת מהצפון.
    נדמה לי שהזעם שלך והרצון שלך לראות פגמים באחרים בלבד אינם פועלים לטובתך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: