14 תזות בגנות הספרים והשבוע הזה שלהם
1. מה, מה כל הבולמוס הזה, לקנות עוד ועוד ספרים, עוד ועוד ועוד, השקיות כבר מתפקעות, חותכות באצבעות, לקרטע במדרגות, מתנשמים ומזיעים, להתמוטט על מפתן הדלת, להיגרר אל הספה ולהנחית עליה את השלל, 23 כותרים חדשים, לסדר בערימה גבוהה, שבועיים יעמדו שם, עמוד קלון ועד אילם לאי-קריאתם, אחר כך ייתחבו בחופזה ובכלימה, כמו מעשה מגונה בחצר אחורית, לפינה מאובקת בספריה, ישקעו בתהום הנשייה.
מה, מה הטירוף הזה?
2. ביוגרפיה של הימלר. בישול אינדונזי. עדויות של ניצולי דארפור. שיאצו ב-20 צעדים. פירסום באינטרנט. סיפור אהבה איראני. סיפור התבגרות אפגניסטני. סיפור חניכה פקיסטני. סיפור יניקה טורקמניסטני. נדי פעמוני. שוב בישול, הפעם טיבטי. שיחות עם הדלאי למה. לוינס. מאיר שלו. צרויה שלו. מיכל שלו.
אולי די???
3. דונמים על גבי דונמים, אלפי אקרים של עצים, יערות עד קצה האופק – נכרתים. תעשיית הנייר דוהרת קדימה, החמצן נגמר, האינדיאנים נגמרים, הפלנטה נכחדת – אבל אנחנו בשלנו: "אולי תקנו לו ספר? ספר זה מתנה יפה!".
4. ספר זה מתנה לא יפה. ספר זה תיק. לבנה נוספת בחומה המתגבהת והולכת, שלעולם לא תספיק לקרוא, ומכל לבנה בחומה זועק הכישלון הזה שלך, בורותך הצומחת לממדים מפלצתיים.
5. פתאום כולם כותבים ספרים. לכל אחד יש מסר לאומה, מורשת לדורות הבאים. די לכתוב כבר, די להדפיס. ואם כבר חייבים לכתוב, תמחקו. הכי טוב, תשרפו.
6. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם סימניות.
7. כשהייתי ילד, כמעט לא קנינו ספרים. היתה ספריה ציבורית, שני מטר מהבית. פעמיים בשבוע, כמו שעון. כריכות חומות עם פסים כהים, ספרנית שורקנית (שששש…), כרטיס קורא מגבתי מרוב שימוש. בולמוס קניית הספרים הוא עניין חדש יחסית. לו היו בימינו ספריות ציבוריות מתוחזקות היטב, לא היה צורך לרכוש כל כך הרבה ספרים.
8. טעות. ודאי שהיה צורך. מדובר בבולמוס צרכני טהור, שאין בינו ובין "תרבות" מאומה. זוהי תאוות הבעלות, חדוות הנכס, תשוקה שלעולם לא תבוא על סיפוקה; איווּי לאקאניאני.
9. שוב הקיטורים המאוסים האלה, על שקיעת הספרים, הקריאה, התחרות עם הטלוויזיה והאינטרנט, "הנוער היום כבר לא קורא ספרים", טה-טה-טם טה-טה-טם. כולה ספר. מה העניין? למה ערימת דפים מחוברים בדבק עדיפה על מסך דיגיטלי או דיסק-און-קי? מה האובססיה הזאת לנייר ודבק? נייר ודבק מבטיחים לכם איכות? כמה זבל מודפס מדי יום, מדי שעה, על נייר. מה יראת הכבוד המעופשת הזאת ל"מילה המודפסת"?
10. "הוא היה איש ספר", "היא אישה אוהבת ספר". אוי אוי, המיסטיפיקציה הזאת של אנשי הספר. מה זה איש ספר? איש עם התחלה, אמצע וסוף? כמה דביקה ההתרפקות הזאת על האינטימיות של הקריאה, בועה מבודדת של אדם מול טקסט; רישומים של עלמות חן מהורהרות, אוחזות ביד אצילית ספר, צווארן נטוי קמעא, שפתיהן נעות בלחש. הנה הם הקורא וספרו, מפותלים זה בזה כזוג מתעלס. הו, הקריאה: פסגת הנרקיסיזם.
11. הספר כפֶטיש. אנשים שחייבים להשיג את המהדורה הראשונה. אנשים ש"מתים על הריח הזה של הדפוס הטרי". אנשים שמלטפים כריכות בוהקות כמי שנוגע(ת) בעגבות אהוב(ת)ו. החומר עיוור ואטום. אין קדושה בעצמים, שנה ליבוביץ'. פטישיזם ביבליופילי הריהו עבודת אלילים. ואלילים מומלץ לנתץ. לקרוא ולזרוק. להשמיד ולאבד.
12. כן, אני יודע. השכלה, רוחב דעת, אמפתיה, עידון פסיכולוגי. נכון, נכון. ובכל זאת: ביוגרפיה של הימלר. בישול אינדונזי. לא חראם?
13. במקום שבו שורפים ספרים, מתפנה מקום לעוד ספרים.
14. הספריה שלי קורסת. יש למישהו מקום איחסון לספרים?
לא למות טיפש 
עקרונית אתה צודק, אבל יש איזה סיפוק של צורך נפשי בקניית ספרים חדשים. אין קשר אגב, בין קניית ספר לקריאה שלו. יש משהו בזה שאתה יודע שספר מסוים נגיש וקרוב אליך, וגם שיש לך בעלות עליו (בניגוד להשאלה מהספרייה). מעניין אגב שאנשים ימכרו או ימסרו דברים הרבה יותר יקרים להם מאשר ספר חסר חשיבות שהם מחזיקים.
צודק לגמרי לגבי העצים אבל מה לעשות שלצערנו עדיין הרבה יותר נוח לקרוא ספר על נייר מאשר במחשב או בתור ספר אלקטרוני.
קבל ח"ח.
הייתי היום עם הילדה בים.
אחרי שנטשנו את התיקים בחוף והתקרבנו למים, ראיתי איש חשוד מתיישב בקרבה חשודה לרכוש שלנו.
ואז הבחנתי שהוא אוחז בידו ספר.
נרגעתי.
"במקום שבו מוכרים ספרים, ימכרו גם א/נשים"
(ימכרו? מוכרים!)
עגבות.
עגבות?
עגבות.
שאלה לא קשורה: האם יש מילים שאתה כותב אבל לא מעז לומר? מילים כמו עגבות למשל?
הערה כן קשורה: אני מנויה בספריה הציבורית המקומית, ושואלת ספרים שאני לא בטוחה לגביהם ברצינות כוונותיי. ספרים בספרייה הציבורית זה מאד לא הגייני. יותר מזה: פעמים אחדות ספרים שאולים נתגלו כאתגר הגייני של ממש.
מעניין שאותם זעף, מיאוס והתנערות לא יופנו לעולם אל תקליטים למשל. אחד שיש לו תקליטים במקום קירות ייחשב אספן אקזוטי, אחד שיודע ליהנות מהחיים, מגניב שלא מפחד מויסקי וקצת קוק. איש לא יטיח בו לעולם את ההאשמה המרה הבאה: עלמת חן. רק אחד עם ספרים ייקרא עלמת חן. אין לו שיק, לאוהב הספר.
יו הד מי אט איווּי לאקאניאני
ליאיר: גם רחבעם (גנדי) זאבי היה איש ספר. אותי איש עם ספר לא מרגיע.
למירי: מילים, כמו ספרים, לא ממש חשובות. אם אני חושב עגבות בלי לומר עגבות, דייני. וגם עיסוק יתר בהיגיינה, כמדומני, איננו היגייני (נפשית).
לנעל: טעות בידך. פטיש לתקליטים אינו זוהר יותר בעיני. לא השתלחתי באוהבי התקליטים מהסיבה העקרונית שלעולם איני משתלח במיעוטים מוחלשים. לעת עתה, "אוהבי הספר" הם רוב מדושן. וכמובן, אין לי שום דבר נגד עלמות חן.
אחרי הסיבוב בשבוע הספר, שבו לראשונה לא רכשתי כלום, החלטתי שמספיק. אני מפצל את תשוקת הספרים לשניים: את התשוקה לראות מה יצא חדש אני משאיר לחנות, ומתחיל לשאול בספריה. בינתיים זה עובד, עם שלושה ספרי ספריה. ללכת לחנות ספרים בלי ארנק, כמו שהולכים למוזיאון. אתה לא יכול לקנות שם שום דבר, אם לשכוח את החנות. ובעניין הספריה הקורסת, אימצתי את ססמתו של ביבי, יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו, כלומר, על כל ספר שנכנס, אחד יוצא החוצה. כעומק החקירה – עומק הנסיגה!
אני גר שלוש דקות הליכה מכיכר הספרים, אבל עבר שבוע עד שהטרחתי עצמי לשם. חוויה מתישה מתמיד. כמי שמתייצב קבוע למכירות הרבע שנתיות של בית אריאלה, אני יכול להעיד על השפע הבלתי מתכלה הזה של הספרים.
בעניין דילול ספרים בספרייה הפרטית – יש לי כמה אלפים – אני דומה למוזנחים שמחכים לצו האלוהי לעשות ניקיון בפסח, כלומר מחכה למעבר דירה כדי להיפטר מעשרות (מאות?) ספרים.
אבל לא הייתי מוריד את המילה הכתובה בסולם, או מציב אותה לצד המסך וכו'. בפרפרזה על האמירה המפורסמת על הדמוקרטיה, הספר הוא הדרך הפחות גרועה להעביר ולשמר מידע ותבונה וכיו"ב.
כבר לא מורכבת מאוסף ספרי ספריה לעם ופרוטומת בדיל של אריסטו לייצוב השורה. הסלון הבורגני העכשווי מתפאר בחתימת המעצב על הרמקולים, מידת עדכנותו של מכשיר הדיוידי ורוחב יריעתו של מסך הפלזמה.
נקודת צבע בודדה בתוך האפור-כסוף הזה תהיה אלבום תצלומיו האחרון של דיויד לאשאפל, מונח בזווית של 30 מעלות –
לא פחות, לא יותר.
כן, כן, חלק גדול מטענותיך נכונות וכולן כתובות בחן רב אבל בעניין הספרים אני פטישיסטית גאה.
מה שכן- ככל שנכנס יותר ספרים כך גדלים המאמצים להוציא החוצה את הבלתי רצויים ולמצוא להם בית חם.
לא בישול אינדונזי, לא הגות טיבטית, לא אבא עשיר סבא עני ולא מיכל שליו, אבל כן ספרים. לגמרי כן.
למשל סעיף 9 הוא נכון כפשוטו.
להוציא היום לאור טקסטים קצרים (למשל שירים, מאמרים) בטכנולוגיית גוטנברג זה אנכרוניזם שחשוד במניעים זרים, מימסדיים. יותר מחשוד.
בעצם גם טקסטים ארוכים, מי שעדיין קשה לו לקרוא ממסך שידפיס לעצמו.
מה שקורה בעיתונאות הוא הוכחה יותר ממשכנעת. לגבי כתבים ספרותיים ואינטלקטואליים המעבר המוחלט לאינטרנט הוא אף יותר מתבקש כי מדובר בכספי ציבור.
אלה שמוציאים היום את כתביהם בדפוס הם במידה רבה אלה שלא באמת רוצים שיקראו אותם, שמבינים לבד שהם סתם, שהספר שהם מוציאים דומה במהותו לעבודות שהם כתבו באוניברסיטה בשביל להרשים את הבודקים, לקבל תואר, מילגה, פרס. גם בעניין שבו אתם יכולים להתנער מההון-שלטון אתם מסתפחים, מתרפסים.
כשפיני גרשון זכה עם הפועל ירושלים בגביע המדינה הוא צעק למצלמה "אמא הבאתי גביע!", זה בערך הסיפור היום של סופרי הדפוס, סבתא הוצאתי ספר.
הסיכויים הכלכליים העדיפים הם לא סיבה אלא תוצאה של יצר ההתמסדות, הטיפוס בסולם הדרגות, הפרחיות.
ספרים מנייר שיוציאו רק אלה שכותבים על נייר.
מי שמתווכח איתי בעניין הזה, גם אם לא קראתי אותו אף פעם אני יודע מראש שלא רק שאין לו מה להציע ככותב אלא שגם כקורא הוא מקרה אבוד.
תעביר אלי 🙂
שני ספרים בשבוע. טוב?52 כפול 2 זה 104 ספרים בשנה.חמישים שנות קריאה?מה עם צבא? מחלה?סתם עייפות וקצת דיכאונות? ספרים שקוראים יותר מפעם? נוריד 20% =נקבל כ4000 ספרים במשך חיי אדם במיקרה הטוב. אז למה אנשים מחזיקים 6000 ויותר ספרים בספריה?
לא ברור איך, בתחום הספרות, המוצר הפיזי דחק את התוכן לשוליים והפך ליישות עצמאית, שאין בינה לבין הקריאה שום קשר הכרחי. אנשים "קונים ספרים", לגמרי במנותק מצורך אמיתי לקרוא אותם.
ותודות למניעים עסקיים זרים, הספר המסורתי, הבזבזני מאוד במשאבים ובמקום, מוצג כצורה היחידה שבה אפשר לצרוך את המילה הכתובה באופן לגיטימי. המצחיק הוא שאנשים יצאו נגד הבמות המסחריות של חברות שונות ומשונות בשבוע הספר בתל אביב, אבל חגגו עד אובדן חושים את חוויית משטח ההעמסה הבולימי של דוכני הספרים עצמם.
קניית ספרים כעוד סימפטום של בולמוס הקניות האינסופיות ששוטף אותנו (מישהו ספר כמה קניונים נפתחו כאן בשנים האחרונות?)
אבל הבוקר האזנתי בגלי צה"ל לראיון של יעקב אגמון עם ד"ר רוז בלבול, ביוכימאית בת 99 עם סיפור חיים מרתק במיוחד. הגברת הוציאה בימים אלו ספר ואני בהחלט מתכוונת לרכוש אותו ואפילו לקרוא אותו בשקיקה….. קח בחשבון בבקשה, עידו, שיש אנשים שקריאה מתוך צג המחשב מעייפת אותם פי כמה מאשר קריאה בספר וגורמת להם לדמוע ולהרגיש רע. מקווה שזה נחשב כנסיבות מקילות בעיניך? 🙂
מה רע בשבוע הספר אני לא מבין? ספרים טובים במחיר מציאה…
http://freepedia.co.il
לדנה דולב,
האם מצאת את הספר של רוז בלבול?
אני מחפשת אותו כבר קרוב לשנה ללא הצלחה.
בתודה מראש,
זה נכון שעיסוק יתר בהגיינה הוא לא בריא, אבל יש לי כמה זכרונות ממש מגעילים מהימים הייתי שואלת ספרים בספריה הציבורית.
לא מפריע לי כ"כ שהאדם שקרא בספר חיטט באפו בזמן הקריאה, אבל למה הוא/היא היו צריכים להשאיר את האוצר שמצאו בין דפי הספר?
ואפילו מתוחזקת ופופולרית למדי.
לא כל אחד קונה ספרים, כמו שלא כל אחד קונה דיסקים או תקליטים, לרע (פגיעה בזכויות יוצרים) ולטוב (אקולוגית). יחד עם זאת, אני חייבת להעיר לבחור מלמעלה שהשווה את בולמוס קניית הספרים לתקליטים. כמה פעמים יצא לך לקרוא את אותו הספר למעלה מ-3 פעמים? וכמה פעמים שמעת את אותו התקליט יותר מ-3 פעמים? נכון שיש הבדל? הרבה יותר מוצדק להחזיק בעותק של תקליט שתשתמש בו שוב ושוב במהלך חייך, מאשר בספר שאחרי שימוש בודד לא יעשה דבר מלבד לצבור אבק בספריה הפרטית. אם כבר אבק, אז שיצבור בספריה הציבורית. אז אתה שונא לקרוא מתוך מסך. גם אני. מתעבת לחלוטין. אז אני לוקחת מהספריה באוניברסיטה, או ספר מחברה (ואז זה גם מלווה בהמלצה פרטנית), ואחר כך מחזירה. וגם אם קניתי ספר וקראתי, אפשר לתרום הלאה.
בקשר להדפסה – לא נראה לי רלוונטי בכלל. לא כלכלית ולא אקולוגית. אולי כדאי במקרה של ספרי לימוד למשל, להעביר מסר למרצים (רמז), שיעבירו בקשה לספריה הציבורית לקנות עוד עותקים במקום לצפות מכל הסטודנטים שיצלמו.
בקשר לספרי בישול – אין מנוס, מר לנדאו, זה לא הולך אחרת.
אני לא הלכתי
אבל
אין כמו ספר, שאני לא מכירה את שם הסופר והעטיפה
היא הדבר הכי יפה שראיתי לאחרונה
ואז הוא שלי תוך שניה…
(בספריה רוב הספרים עטופים ככה שאי אפשר לראות את העטיפה)
וכן, אני מודעת לזה שהרשימה הזאת היא מלפני שנה
להתאחד עם כמה חברים וחברות בעלי בעיה דומה, לשכור איזה מחסן זול בפאתי העיר, ולהקים בו ספרייה משותפת. להחזיק בבית כמה עשרות ספרים לכל היותר, רק האהובים עלי ביותר, אלה שאני חייבת לידי, כדי מדי פעם לחפש בהם מלה או משפט.
– – –
מאז הולדת הקינדל נראה לי שיש תקווה ריאלית למחצה, אלא שנשאלת השאלה מי יטרח לקנדל את כל אוצר הספרות העברית, ולא רק את להיטי הסטימצקי.
http://smellofbooks.com/aromas/new-book-smell/
New Book Smell in a can. 🙂
http://smellofbooks.com/aromas/new-book-smell/
תביא פה רשימת ספרים.
אם אתה איש ספר מייטיב קרוא ואנין טעם אוולי אגאל אותך מחלק מיסוריך ומהספריה המתמוטטת.
אם בתאוות רכושנות מדובר – לפחות שתהיה תאווה אשר מרחיבה את הדעת (וכן – גם הביוגרפיה של הימלר מרחיבה את הדעת).
מי שקונה ספרים רק על מנת להעשיר את ספרייתו – מסכן הוא, אבל עדיין רוב הקונים כן קוראים.
שבוע הספר + מבצעי המכירות של הרשתות (על חשבון הסופרים) הם ביזיון בפני עצמו, שאיננו קשור לצורך האנושי בקריאה.
נכון – אפשר גם לקרוא באינטרנט.
אז מה?
רוצה לאחסן אותם אצלי? אתה מביא איתך את המדפים גם?
בן זוגי אומר שהרצפה אצלנו תכף תיפול לשכנים אז מבחינתי כל זמן שזה לא קרה יש מקום לעוד.
עידן,
כל מילה בסלע!
בולמוס אמרת? אכן כן . נראה שזה צורך לסתום חורים בנפש פנימה.
אני חושבת שהמעבר לקינדל או למכשירים דומים יכול רק להועיל לנו ולעולם.
לגבי עמוד הקלון שבסלון .
בספרייה הציבורית ישמחו מאוד לקבל אותו כתרומה עבור כל אלו שעקרונית לא מוכנים לקנות ספרים במשקל-שקל לקילו.
יש גם את העניין הזה שאנשים שנורא אוהבים לבכות את מות הקריאה, ומנגד מדגישים עד כמה הם עצמם גאים באובססיה הביבליופילית שלהם, הם קצת כמו האנשים של ה"היפותזה הדכאנית": "הוי, עד כמה חברתנו מדכאת את מיניות האדם (או את חדוות הקריאה); מתי סוף סוף נשוחרר מעול הויקטוריאניות?" ומזה משתמע: "סוד חירות המין נמצא בידינו, וברגע שנסיים להתבכיין נוביל את המהפכה (ולחילופין: אנחנו, קוראי הספרים, אנחנו הננו המעוז האחרון של ידיעת קרוא וכתוב, ואתם צריכים להודות לנו שאנחנו עמודיה הקורינתיים של הציוויליזציה)."
חמש שנים אחרי- עדיין נכון. אממה, השנה ניצחתי את השיטה: הלכתי עם בנותיי לשבוע הספר, נהנינו ממה שסביבו (ערבי שירה והצגות) ובסוף החלפנו בספריה ואת רכישות הספרים נשאיר לחנות יד שניה שלידה. נמאס לי לפרנס את סטימצקי.
פשוט מרגיז הזלזול
אוהבת ספרים
אז מה ??? כל אחד ואהבותיו
אגב יש בקריאה המון יתרונות
והספר הוא עיניין של חיבור לנפש ליד לעין ללב לשכל לרגש
אז די על כל דבר לייצר תאוריות