"You're semi-evil. You're quasi-evil. You're the margarine of evil. You're the Diet Coke of evil. Just one calorie, not evil enough." (Dr. Evil)

ביום שני השבוע, ב-7 בבוקר, אני רק פקחתי את עיני, אבל אנשים חרוצים ממני כבר יצאו למלאכת יומם – הרס ודיכוי.

בתוך דקות ספורות הפכו המרכז הקהילתי שבוואדי חילווה (שבשכונת סילואן במזרח ירושלים), אורוות הסוסים ומגרש המשחקים שלצידו לעיי חורבות. כך זה נראה בסוף:

המרכז הקהילתי בוואדי חילווה, 13.2.2012. צילום: סולידריות שיח' ג'ראח

וכך נראה המרכז כשעוד היה בחיים, לפני חודש:

המרכז הקהילתי בוואדי חילווה, 6.1.2012. צילום: אמיר ביתן

תושבים יוזמים, רשויות רומסות

את הפרטים הבאים אספתי בשיחה עם אחד המתנדבים במרכז שנהרס, מחמוד קרעין. הוא גם היה עד לדברים שיתוארו בהמשך.

ראשיתו של המרכז הזה היא באוהל מחאה, שהקימו תושבי ואדי חילווה במרץ 2008, כנגד החפירות הארכיאולוגיות שביצעה עמותת אלע"ד מתחת בתיהם. במהלך ארבע השנים האחרונות האוהל הורחב ושופץ, במקביל לאזהרות שהתקבלו מן הרשויות שהוא איננו חוקי. אבל השבוע קרה משהו שונה, משהו מהותי: הבולדוזר שהגיע לא היה של העירייה אלא של רשות הטבע והגנים. תיכף נחזור לזה.

לפני כשנה החליטו תושבי השכונה לנצל את השטח הצמוד לאוהל להקמת מגרש משחקים לילדים. בכל סילואן (כ-50,000 תושבים) יש מגרש משחקים אחד. בואדי חילווה (5,500 תושבים) אין אף מגרש משחקים. התושבים התחילו להתארגן, לאסוף כספים; אף אחד לא חלם אפילו שהעירייה תיקח את זה על עצמה. תושבי ישראל, משלמים ארנונה, אבל מה פתאום שהעירייה תקים שם מגרש משחקים? מה זה, רעננה?

במשך שישה חודשים עמלו התושבים על האתר. ניקוי אשפה, שיפוץ האורווה, הקמת קירות מעץ לאוהל המחאה, חיפוי בגג פח, רכישת ציוד ספורט, בניית רהיטים (תוך מיחזור פסולת בניין). 70% מהמימון הגיע מאיסוף כספים בשכונה, 30% מתרומות אירופאיות. חלק מתושבי השכונה שידם לא השיגה לשלם תרמו את חלקם בעבודה באתר. שישה חודשים.

החלקה כולה היא אדמה פרטית של תושב סילואן (שמחזיק גם באורווה הסמוכה). לא שטח ציבורי, לא שטח של העירייה. שטח פרטי, שבעליו הסכים ברצון להקצות אותו למטרות קהילתיות.

עיקר הפעילות במרכז היתה סביב מגרש המשחקים. קרוב ל-300 ילדים השתמשו בו, בהם שתי קבוצות כדורגל סדירות. הילדים השתמשו באוהל הסמוך כמלתחות ומועדון. היה שם גם שולחן פינג-פונג, כדורגל שולחן ופינת קפה. כיוון שאין בסילואן שום שטחי ציבור פנויים, שימש מגרש המשחקים גם לאירועים ציבוריים.

לפני 10 ימים הגיעו שוטרים למתחם והזהירו את התושבים שהבנייה אינה חוקית. הדברים ידועים; אין שום דרך חוקית לפלסטינים לבנות בסילואן, גם לא כשהמבנה משרת מטרות קהילתיות מובהקות.

ואז הגיע יום שני בבוקר. התושבים מורגלים בפעולות הריסה של העירייה, בשוטרים הפרוסים כטבעת מגן, בבולדוזר. אף אחד לא ציפה שיהרסו את האורווה, שעומדת שם שנים רבות, אבל הרסו אותה. אף אחד לא ציפה שינסו להפקיע את הציוד (ניסיון שכשל). אף אחד גם לא ציפה לראות שם רעולי-פנים. היו ארבעה או חמישה כאלה. מחמוד קרעין ראה אחד מהם מטפס לעבר מצלמת אבטחה שהתושבים הציבו בפינת המתחם ומכוון אותה כלפי השמים – כדי למנוע צילום של העתיד להתרחש. כשהתקרב קרעין למקום נפתרה חידת רעולי-הפנים: היו אלה אנשי רשות הטבע והגנים. למעשה, הוא זיהה אחד מהם כעובד לשעבר באלע"ד.

כך נקבעו ביום שני בבוקר שני תקדימים, אחד מקומי ואחד ארצי. בפעם הראשונה ביצעה רט"ג הריסת מבנה בסילואן, מלאכה שעד כה הופקדה בידי עיריית ירושלים. ובפעם הראשונה, אולי בכל הארץ, פעלו אנשי רט"ג כשוטרי יס"מ חסויים, רעולי-פנים ולא מזוהים, כמובן בניגוד לחוק. בכך הורחבה פרקטיקה חדשה יחסית, שגם במסגרת משטרתית רגילה אינה עומדת במבחן החוק.

סיכומו של עניין, מה היה לנו כאן? עירייה שמתנערת מחובותיה הבסיסיות לספק שירותים קהילתיים לשכונה שבתחום אחריותה; קהילה שנוטלת יוזמה ומנסה לנתב מעט מן האנרגיות של בני הנוער שלה לספורט במקום לשיטוט ברחובות והתחככות עם מתנחלים ומאבטחים; רשות טבע וגנים שבאה והורסת מרכז קהילתי שהוקם על קרקע פרטית בלב שכונת מגורים; ומוציאים לפועל שמסתירים את מעשיהם (הסטת המצלמה) וגם את זהותם (כיסוי פנים).

התמונה מתחילה להתבהר.

מילה על התשקורת

הריסה של מרכז קהילתי ומגרש משחקים בלב שכונת מגורים בירושלים היא לכל הדעות נושא חדשותי. אבל רגע, מדובר בערבים: יש להפעיל "נוהל הדחקה" או "נוהל סילוף".

"הארץ" בחר להדחיק. משפט אחד בלבד (אף כי מדויק) הוקצה לידיעה, בתוך ידיעה אחרת ותחת כותרת אחרת, על אישור התכניות ל"מרכז קדם" בחניון גבעתי (שהוא פשע גרנדיוזי נפרד, ראו כאן). נעבור למסלפים. ג'רוזלם פוסט דיווח על הריסה של "אוהל מחאה"; גלי צה"ל דיווחו על הריסת "צריף"; ירושלים נט (ו-ynet) דיווח על הריסת "אורווה". אף אחד לא טרח לגשת למקום, לראיין תושבים, להתרשם מן האתר, לנסות להבין איזו סוג פעילות התקיימה בו. אני אעצור כאן למרות שאפשר להמשיך; אין טעם להכביר מלים על כשלונה המתמשך של התקשורת לסקר באמינות אירועים בעלי חשיבות ציבורית ראשונה במעלה. צריך פשוט לפתח ולטפח תקשורת אלטרנטיבית, כפי שכתבתי כאן בעבר (לצערי גם היוזמות שכבר יצאו לדרך לא מוצאות לנכון לסקר אירועים כאלה).

גן לאומי בשכונת מגורים, או להיפך

האיש שמופיע בתחילת הסרטון, חובש כובע ומעוטר בשפם, הוא אביתר כהן, מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים, והכוח המניע מאחורי מסע ההרס של רט"ג בחודשים האחרונים בשכונות של מזרח העיר. סיפרנו עליו כבר כאן, לא יזיק להזכיר שוב במי מדובר.

לפני שהפך לעובד מדינה המסור לשמירת ערכי הטבע, נשא כהן בתפקיד אחר: מנהל מרכז המבקרים של אתר "עיר דוד" של עמותת אלע"ד. המעבר מעבודה בשירותה של עמותת מתנחלים שמטרתה המוצהרת היא לייהד את מזרח ירושלים אל תפקיד ממלכתי לא שינה הרבה בתפיסת עולמו של כהן; המטרה היא עדיין ייהוד, האמצעים השתנו. בתפקידו הנוכחי מסתובב כהן בשכונות מזרח העיר עם בולדוזר והורס בתי ערבים לא חוקיים; זאת בשיתוף פעולה הדוק של הרשויות שמבטיחות שאכן לא תתקיים שום דרך חוקית לערבים לבנות בשכונות מזרח העיר.

צריך להודות שמדובר בליהוק מבריק. מי כמו אביתר כהן, המתגורר בהתנחלות עפרה, יודע דבר או שניים על בניה לא חוקית. כהן עצמו נטל חלק בהקמת שני מאחזים לא חוקיים, טל בנימין ומבוא עפרה, בשנת 2001. למעשה התנחלות עפרה כולה, מהגדולות בשטחים, יושבת ברובה על קרקעות פלסטיניות פרטיות. להתנחלות, שהוקמה ב-1976, אין תכנית בנייה מסודרת עד היום, כל ההרחבות בה נעשו באופן פיראטי, והמדינה עמלה להכשיר בדיעבד את מעשי הגזל האלה. כך, בהיפוך אירוני-אכזרי, הופך המתנחל הגזלן לשומר החוק; מי שבנה על אדמה פרטית וזכה למחילת המדינה פועל כעת לגירוש פלסטינים שאפילו לא גזלו סנטימטר אחד של קרקע פרטית, ורק מבקשים לנצל את אדמתם הפרטית לטובת הקהילה.

מה בדיוק היתה הבעיה עם המרכז הקהילתי שהרסו הבולדוזרים של רט"ג שלשום בסילואן? לאנשים במקום נאמר שזאת פעולה ל"פינוי זבל" – גילוי לב מפתיע שחושף את דעתם האמיתית של אנשי רט"ג על בני נוער ערבים שמשחקים כדורגל. מנין הסמכות? מסתבר שהמרכז הוקם בשטחו של גן לאומי "סובב חומות ירושלים". ואכן, מתפקידה של רט"ג למנוע כל בנייה לא חוקית בשטחי הגן הלאומי, שעלולה להזיק לערכי הנוף או הארכיאולוגיה במקום.

דא עקא, שהמבנה הוקם בלב שכונת מגורים, שכונת ואדי חילווה בסילואן. מכל צדדיו הוא מוקף בבתי מגורים. אז מה, גן לאומי באמצע השכונה?

תשמעו, כל יום לומדים דבר חדש. מסתבר שכל שכונת ואדי חילווה, על 5,500 תושביה, יושבת לה בחוצפה מתריסה באמצע הגן הלאומי. הנה מפת הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", מתוך דו"ח שהכינה עמותת "במקום" לפני כחודש.

אז מי היה שם קודם, הגן או התושבים? כמובן שהתושבים. הגן הוכרז רק ב-1974, וחלקים ניכרים ממנו כבר הכילו שכונות מגורים פלסטיניות, כולל בסילואן. מה ההגיון, תשאלו, להכריז על גן לאומי במקום שאין בו לא פיסת קרקע פנויה ולא נוף ירוק, אלא רק גיבוב של בתים צפופים? או, יש הגיון צרוף – הגיון הנישול. אין דין כפיפות לעירייה כדין כפיפות לרט"ג. אתה גר בתוך גן לאומי? אין אישורי בנייה, חד וחלק. עוד נחזור לנקודה הזאת. לעת עתה מספיק להשתאות על המצב האבסורדי הזה, שבו בולודוזרים של רט"ג הורסים מבנה באמצע שכונת מגורים באמתלה של "שמירה על הטבע".

רט"ג מנקה את השטח

בחודשיים האחרונים ניכרת קדחת של ממש בהריסות ובפעולות הנישול בגנים הלאומיים של מזרח ירושלים, תחת שרביטו של אביתר כהן. שתי התפתחויות שאירעו במקביל סימנו את יריית הפתיחה. ראשית, מינויו של המתנחל שאול גולדשטיין (ראש המועצה גוש עציון לשעבר) לתפקיד מנכ"ל רשות הטבע והגנים; שנית, אישור התכנית להקמת גן לאומי חדש במורדות הר הצופים. הצירוף הזה בישר רעות לכל תושבי מזרח ירושלים הפלסטיניים.

הגן הלאומי "מורדות הר הצופים" מתוכנן להשתרע על שטח של 734 דונם בין שכונות עיסאוויה וא-טור, וכלולות בו גם קרקעות פלסטיניות פרטיות. השכונות האלו סובלות ממצוקה רבת-שנים (ומכוונת) בשטחי בנייה ולמעשה הגן מתוכנן על עתודות הקרקע היחידות שלהן, האופציה האחרונה להיחלץ מן החנק התכנוני שבו הן נתונות. בשנים האחרונות פעלה עמותת "במקום" בשיתוף עם תושבי עיסאוויה להכין תכנית מתאר מעודכנת לשכונה (שמונה קרוב ל-15 אלף נפש), אולם אחרי אישור התכנית בוועדה המקומית, היא הוכשלה בעירייה. העירייה כמובן מנצלת את המצב שבו אין תכנית מתאר מאושרת לשכונה, לא מטעמה ולא מטעם התושבים, כדי להמשיך בהריסות בתים בתוכו.

גם תושבי שכונת א-טור (המונה כ-30 אלף נפש) הכינו תכנית מתאר – על חשבונם כמובן – בהנחיית המינהל הקהילתי בעיריית ירושלים. לאורך כל הדרך נתנו לתושבים להבין שהתכנית תאושר. המהלך הזה, על פי התיאור של מיכה רחמן, היה לא פחות מהולכת שולל ממלכתית: בעוד התושבים עמלים על תכנית להרחבת הבנייה במורדות הר הצופים, מתוך התחשבות בשיקולי נוף, גיבשה העירייה את תכנית הגן הלאומי על אותם שטחים שלכאורה הובטחו לתושבי א-טור.

בנימוקי התכנית לגן הלאומי מורדות הר הצופים נכתב כי לאזור "יש חשיבות מבחינה נופית וארכיאולוגית ומבחינת ערכי הטבע שבו". אבל התושבים שבאו במגע עם מתכנני הגן שמעו דברים אחרים:

"במסגרת פגישות התאום הרבות שהתקיימו בין מתכנני אל-עיסאווייה לבין מתכנני הגן הלאומי נאמר במפורש כי מטרת הגן הלאומי היא לבלום את התפשטות השכונות הללו אל השטח הפתוח. בהמשך נעלם טיעון זה והוצגו הצדקות אחרות לנחיצות הגן הלאומי."

גם סמנכ"ל רשות הטבע והגנים, יובל פלד, אישר: "הרצון להפוך את המקום הזה לגן לאומי היה קיים מזמן, אבל אז שמענו רינונים שיש כוונה להפוך את השטח הזה לשטח בנוי, והשמועות האלה נתנו לזה תמריץ".

בניגוד להצהרת מתכנני הגן, השטח המדובר אינו מכיל שום אתר ארכיאולוגי משמעותי. הארכיאולוג יוני מזרחי משער שהמטרה העיקרית של הכרזת הגן היא לשמור על הנוף הנשקף מטיילת הר הצופים נקי מערבים. באשר ל"ערכי הטבע" - סיור יסודי בשטח העלה ממצאים מרגשים דוגמת סירה קוצנית, דרדרים ועז אחת שניזונה מערימות אשפה.

אבל על ערכי טבע צריך להגן, לפעמים בכוח. בחודשיים האחרונים הגיעו הבולדוזרים של רשות הטבע והגנים אל השטח, לכאורה "לפנות פסולת", אף כי הליכי אישור הגן טרם הושלמו (התכנית הופקדה להתנגדויות הציבור). למעשה, מטרת העבודות היתה למנוע מתושבי עיסאוויה גישה למקום. בסרטון הזה רואים כיצד חוסמים הבולדוזרים של רט"ג את כביש היציאה מן השכונה.

מזהים את האיש עם הכיפה והשפם? נכון, אביתר כהן. המפקד בשטח. מסילואן לעיסאוויה לא-טור וחוזר חלילה. לא ינום ולא יישן שומר הטבע. החודש שוב עלו הבלודוזרים שלו על השטח, והרסו כמה מערות חצובות שם, ללא פיקוח של רשות העתיקות, כנדרש בחוק.

השיטה

לפני כחודש פירסמה עמותת המתכננים "במקום" דו"ח מקיף על השימוש שעושות הרשויות, ובמיוחד עיריית ירושלים ורט"ג, במכשיר הגנים הלאומיים כדי לצמצם ככל האפשר את תחום המחיה של תושבי העיר הפלסטיניים (את הדו"ח, "מציבורי ללאומי: גנים לאומיים בירושלים המזרחית", ניתן להוריד כאן). הדו"ח נכנס לעומקם של הליכי האישור של תכניות הגנים הלאומיים במזרח ירושלים וחושף את הפן הלאומני המובהק שלהם; לא פעם ולא פעמיים לשון החוק נרמסת ללא בושה באמתלות כוזבות של שימור הטבע והסביבה. הנה כמה ממצאים עיקריים שעולים מן הדו"ח.

• ב-20% משטחי מזרח ירושלים אין תכנית מתאר תקפה. 35% מן השטחים שכן מתוכננים מוגדרים "שטחים ירוקים" (שטח ציבורי פתוח, שטח חקלאי, פארק, גן לאומי וכו'). משמעותו של המצב החריג הזה הוא שכמחצית (48%) משטחי מזרח ירושלים אסורים בבנייה לתושבים.
• היוזמה להפוך שטח שמוגדר "שטח ציבורי פתוח" ל"גן לאומי" מגיעה בדרך כלל מהעירייה. שני יתרונות בה: ראשית, הכרזת שטח כגן לאומי לא מחייבת הפקעת קרקע ולכן לא כרוכה במתן פיצויים לבעלים (אף כי בפועל הוא מאבד את זכויות הבנייה שלו בקרקע). שנית, האחריות לפיתוח השטח ולאכיפת החוק בו נמסרת באופן מלא מידי העירייה לידי רט"ג. לרט"ג יש סמכויות אכיפה נרחבות ביותר; מרגע שהוכרז שטח כ"גן לאומי", העירייה נעלמת לחלוטין כגורם מתווך וככתובת לבעיות שצצות אצל התושבים, ואלה מופקרים לנחת זרועה של רט"ג.
• בתכניות הגנים הלאומיים (כגון מורדות הר הצופים, נחל קדרון, מורדות הר ציון וגיא בן הינום) אין שום התייחסות לצרכי התושבים המתגוררים במקום. פעולות הפיתוח המומלצות אינן כוללות שימוע ציבורי או תסקירים כלשהם, בניגוד לחוק. התושבים המקומיים אינם נתפסים כקבוצת יעד שעשויה ליהנות מפירות הפיתוח, אלא אך ורק כיעד לאכיפה.
• ירושלים היא העיר היחידה בארץ שבתחום שטחה הבנוי מתוכננים ומוכרזים גנים לאומיים. בערים אחרות (כמו אשקלון, קיסריה, פתח תקווה וראש העין) יש גנים לאומיים אבל לא בשטח בנוי. גם שם, הגנים הלאומיים מהווים מקור למחלוקת בין הרשות המוניציפאלית לבין רט"ג, שמייצגים אינטרסים מנוגדים. במזרח ירושלים, לעומת זאת, העירייה היא הכוח המניע בהפיכת השטחים הפתוחים לגנים לאומיים, תוך התנערות מחובותיה לרווחת התושבים וצרכיהם.

עכשיו הבנתם מה עושה אביתר כהן בתוך ואדי חילווה?

הפרטת הגנים הלאומיים – טוב יותר או רע יותר?

לפני חודשיים וחצי כתבתי כאן באריכות על הצעת החוק שתאפשר להפריט את כל הגנים הלאומיים בישראל – הצעה שהורתה בחטא הניסיון להכשיר את פעילות אלע"ד בעיר דוד. טרחתי ומניתי טעמים רבים מדוע מדובר ברעיון נואל שמקריב אינטרס ציבורי ראשון במעלה, המשותף לכל יושבי הארץ הזאת, על מזבח האחיזה הלאומנית באתרים רגישים. לאור הפעילות של רט"ג במזרח ירושלים בחודשים האחרונים, מתעוררים ספקות. אולי בכל זאת עדיף להפריט? אם זה מה שניהול ממלכתי עושה – הורס וגוזל והכל בשם החוק – אולי כבר עדיף למסור את הניהול לידיים פרטיות, מתוך תקווה שאלה יכוונו למטרה אחת בלבד – בצע כסף – ללא מניעים גזעניים נסתרים?

אני חושב שהתשובה היא לא, עדיין לא, אבל ייתכן שבעתיד השאלה הזאת תהפוך לעניין תיאורטי נטול-חשיבות (עתיד שבו גם הציבור, גם המגזר הפרטי וגם רשויות השלטון יהיו שטופים כולם במנטליות גזענית-טרנספריסטית). כדאי לזכור שגם האיש המופקד על המלאכה במזרח ירושלים, אביתר כהן, הגיע מן המגזר הפרטי. העובדה שהוא מסב עכשיו יותר נזק מאשר בתפקידו הקודם נעוצה בסמכויות שנתונות בידו כיום; ואולם גם בתרחיש של הפרטה, אדם מסוגו היה מוציא לפועל מדיניות זהה תחת חסותו של זכיין פרטי. ההבדל העקרוני בין שירות ציבורי לשירות מופרט הוא באחריותיות (accountability) כלפי הציבור. אל אביתר כהן ניתן, באופן עקרוני, לבוא בטענות; אל אנשי אלע"ד קשה הרבה יותר. אני מדגיש שמדובר "באופן עקרוני" ולא תמיד מעשי; הציבור בארץ רדום בדרך כלל ואינו מנצל את אפיקי ההשפעה הפתוחים בפניו. אבל רשות הטבע והגנים כפופה לשר להגנת הסביבה, והוא פוליטיקאי, ופוליטיקאים צריכים להיבחר, ובין בחירות לבחירות צריכים גם לתת תשובות לשאלות שהציבור מעלה.

הנה כמה שאלות לשר: למה רט"ג פועלת במזרח ירושלים באופן פוליטי, למה היא מתייחסת לתושבים הפלסטיניים רק כעברייני בנייה ולא כצרכנים פוטנציאליים של הגנים הלאומיים, למה היא מתעקשת על סמכויות אכיפה באזורי מגורים נטולי כל ערך נופי, ולמה, אדוני השר, כל כך חשוב לך למנוע מאלפי ילדים בסילואן את מגרש המשחקים היחידי שלהם, למה חשוב לך להרוס את המקום היחידי שבו הם יכולים לעסוק בפעילות יצירתית ללא חיכוך עם עשרות המאבטחים שמסתובבים בשכונתם, למה חשוב לך להחזיר אותם אל הרחוב, אל האבנים , אל האין-אונים?

[ועוד לא אמרנו מילה על מעללי רט"ג וזרוע הנישול שלה, "הסיירת הירוקה", מול הבדואים בנגב]

* * *

- מדוע פרצה המלחמה, לדעתך, מדוע?
- בגלל געגוע, הייתי אומר, בגלל געגוע.
- בגלל געגוע? רעיון מעניין. געגוע לְמה?
- געגוע למלחמה, הייתי אומר, געגוע למלחמה.

 (מתוך ראיון מתוסכל עם עורך עיתונוער, דוד אבידן)

* * *

* * *

הלילה הוא לוע של אקדח
שאל תוכו אנו מביטים
בקהות ובטמטום
אחרי שנורֵינו.

(מתוך עשרים ואחת שירים קצרים או האקדח, חזי לסקלי)

* * *

וכל זה? ומכאן אביט ואראה
מכתשים רחוקים מאחרַי שָם
נתנפצו שמשות מכתשים רחוקים
משוּחים אור שמשות שנעלמו
וכל זה ואין עוד דבר מן
המכתשים הרחוקים עד אלַי והכל
כבטרם כל יציר עד אלי וממני
והלאה שוב ריקוּת חדשה ללא
תִכלָה רק הבורות עוד לא
עשֵנים יבלעוני תהום אם
ארחיב צעד לפנַי אם אשכח
ואבקש להלך ולו עוד פעם
אחת לפנַי

(מתוך רציתי לכתוב שפתי ישנים, אמיר גלבע)

* * *

אנו רשאים לטעון ללא היסוס כי אין אירוע שייכשר לעורר מצוקה גופנית ונפשית ראשונה במעלה כקבורה בטרם מוות. הלחץ המוחץ את הריאות – אדיה המחניקים של האדמה הטחובה – מלבושי המוות הנדבקים לעור – חיבוקו הנוקשה של המעון הצר – שחור הלילה – הדממה המכסה כּיָם – נוכחותו הסמויה-מעין אך מוחשת של התולע המדביר – הדברים האלה, בלווית המחשבות על האוויר והדשא מעליך, וזכרם של חברים יקרים שיחושו להצלתך לו רק ייוודע להם גורלך, והידיעה כי גורל זה לא ייוודע להם לעולם – כי חלקך עם המתים ממש – מחשבות אלה, אני אומר, נושאות אל הלב, שעודנו מפעם, אימה אשר תרתיע גם את הנועז בדמיונות. אין אנו מכירים סבל שישווה לזה עלי אדמות – אין בכוחנו לשוות גם מחציתה של האימה הזאת בתחתיות השאול.

(מתוך קבורה בטרם-עת, אדגר אלן פו, תרגום: עודד וולקשטין)

* * *

* * *

הוי מתים עלובים, מה תעשו אם תצאו מן הקבר
תטפסו זה על זה, יתום על אביו,
ותצרו שרשרת שלדים מגוחכת, סולם עצמות
של אבות ובנים שראשו נעלם בשמים?
ואיך תנחמו זה את זה, כי כאשר יתָלה האב
בשתי ידיו בצוואר אביו, איך יאחז את בנו?

מי ינחם את מי? מי ישכב בחיק מי? המון פגרים
רעבי תנחומים יריבו על חיק?
ואיפה החיק? איפה בשר הצוואר? מי הריח פה
פעם ריח סבון רענן?

הוי מתים עלובים, כאן לא קליפורניה,
כאן קבר חשוך וזהו המוות!
על כן יעזוב בן את אביו ואמו
ואיש את אשתו ודָבק במותו.

(מתוך חיי המתים, חנוך לוין)

* * *

היום נודע לי שאני סוֹפָני.

לא סוּפי -
מסתפק במועט, מתמכר, מתנזר.

לא סַיִף -
להט מתהפך ומסנוור.

לא סֵיפָן -
שָני תמיר ומתקמר.

ולא סוּפה -
רוח גדולה, לבער ולטהר.

אלא סוֹפָני.
סוף אני.

(מתוך שירים (והדמיות) בעל כרחי, ט. כרמי)

 * * *

בעיר הזאת השעה תמיד שעה מוקדמת של שחר שכמעט לא עלה עדיין, השמים גונם אפור אחיד שאינו מתבהר כמעט לעולם, הרחובות ריקים, נקיים ודוממים, היכן שהוא נעה לאטה כנף של חלון שלא הודקה, היכן שהוא מתנפנפים קצותיה של יריעת בד שנפרשה על מעקה מרפסת בקומה אחרונה, היכן שהוא מתבדר קלות וילון בחלון פתוח, ומלבד זה אין כל תנועה.

(מתוך כתבים מן העיזבון, פרנץ קפקא, תרגום: אילנה המרמן)

* * *

* *  *

עוד באותו עניין: כאן, כאן וכאן.

"שביתה כללית במשק לביעור תופעת עובדי הקבלן תעביר בארץ רוח כמעט-צרפתית של סולידריות עובדים. מה תעשה המדינה? תרוץ לבית המשפט, כמובן, ותטען שהשביתה לא חוקית. מה יעשה בית המשפט? שוב יקדש את זכויות המעסיקים על חשבון זכויות העובדים, כפי שנהג בהתפטרות המתמחים, או שיעז, סוף סוף, לתת פירוש אחר, מוסרי יותר, ל"שלטון החוק"?

עכשיו אני יכול לגלות שהשאלה היתה רטורית. לא האמנתי לרגע שבית המשפט יעמוד לצד העובדים. ואומנם כך, בחודש שעבר בית הדין לעבודה אסר על ההסתדרות להשבית את המשק לפחות עד ה-7 בפברואר וכפה על הצדדים המשך משא ומתן; בזבוז זמן עקר, שהרי אין לאוצר שום כוונה רצינית להסיג לאחור את גלגל ההפרטה במשק. גם כך, בית הדין קבע שההסתדרות לא תוכל להשבית את המשק ללא פנייה נוספת לערכאות.

על ההחלטה הזאת הגיבה כלת פרס ישראל ומומחית ליחסי עבודה, פרופ' רות בן-ישראל, במלים: "בית הדין לעבודה עשה אי צדק חברתי." נשיאת בית הדין, נילי ארד, רמזה שלדעתה מדובר ב"שביתה פוליטית" ולא כלכלית (ולכן – לא לגיטימית), ובכך פטרה עצמה מכל עיון מעמיק בשורשי התופעה המחפירה שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט. 10% מכלל העובדים בישראל מועסקים דרך חברות קבלן – שיא עולמי שמשאיר מאחור גם כלכלות קפיטליסטיות למהדרין כמו יפאן (2.8%) וארה"ב (2%). שיעור כפול מזה של עובדי קבלן – 20% – נמצא במשרדי הממשלה. האם השופטת נילי ארד סבורה שגם המציאות הזאת היא כלכלית בלבד ו"לא פוליטית"? ובכלל, מנין להם לשופטי ישראל היכולת המופלאה הזאת להחליט מה "כלכלי" ומה "פוליטי", יכולת שאיכשהו תמיד משרתת את הסדר הכלכלי הקיים, ובתור שכזאת, אין פוליטית ממנה? כך היה גם בבג"ץ המחצבות (ראו ביקורת כאן), פסיקה "כלכלית" שהתעלמה באלגנטיות מן השאלות הפוליטיות המהותיות. הכלכלה, מסתבר היא מפלטה של הפוליטיקה הפחדנית.

בפוסט מלפני שלושה חודשים כתבתי על מאבקם של מורי היל"ה, 1,500 מורי קבלן שמכשירים כ-6,000 בני-נוער מאוכלוסיות מצוקה, וכל זה במשכורות רעב ותנאי העסקה דרקוניים (התוצאה: תחלופה שנתית 40% מכוח ההוראה). נכון לעכשיו, אף אחד לא משתין לכיוונם. לפני שבוע שבתו 100 מורים מהתכנית, זו הפעם הרביעית, במחאה על היחס, כלומר האין-יחס, של משרד החינוך למאבקם.

מה יש למשרד החינוך לומר? דברים מרתקים, מעומק הגיונו של משטר ההפרטה: "על מורות היל"ה לפעול כראות עיניהן בסכסוך ביניהן לבין המעסיק, החברה למתנ"סים, ומשרד החינוך מנוע מלהתערב במשבר."  נו, לא הבנתם בשביל מה הפרטנו? בדיוק בשביל זה – שמישהו אחר יתעסק איתכם. מה לנו ולתנאי ההעסקה של מורים, כלומר, מה לנו ולאיכות החינוך בישראל.

מורי היל"ה הם קצה הקרחון. לפני פחות מחודשיים פירסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת נתון מדהים, לפיו מספר מורי הקבלן בישראל זינק פי 7 בתוך חמש שנים בלבד והגיע ל-7,000. אבל גם זאת תת-הערכה, שכן משרד החינוך לא טורח לאסוף נתונים על היקף ההוראה הקבלנית שמקורה במכרזים של המשרד עצמו; מחברי הדו"ח של הכנסת תוהים: בהיעדר נתונים, "לא ברור כיצד אוכף המשרד את מדיניותו המוצהרת". הו, תמימות קדושה. מי צריך נתונים? מי שרוצה לפקח. אבל מי בכלל רוצה לפקח? מי שמפריט בקצב רצחני שכזה תכניות לימודים שלמות רוצה פשוט להיפטר מאחריות. ספקולציה לא פרועה: אולי משרד החינוך הפריט לא רק את המורים אלא גם את מי שאמור לאסוף נתונים על ההפרטה. אין מורים, אין נתונים, אין דאגות.

על פי הערכת מורי היל"ה, יש כיום בארץ לא 7,000 אלא 10,000 מורי קבלן. אם כך, מספר מורי הקבלן בישראל צמח פי 10 במשך חמש שנים בלבד. מה שנקרא, השאירו את ההיי-טק על הקרשים. אתם קולטים מה זה? ב-2006 היו בארץ פחות מאלף מורי קבלן; ב-2011 כבר היו 10,000. בזמן שהישראלים קברו את עצמם בתכניות ריאליטי  וקברו ערבים בשתי מלחמות יזומות, משרד האוצר ומשרד החינוך הוציאו את מערכת החינוך בישראל למכירת חיסול. למה השערורייה הזאת לא מרעישה את הארץ מקצה לקצה, כראוי לה? למה עיתונאים לא צובאים על שרי הממשלה בתביעה להסברים? אולי כי העיתונות עסוקה ברכילות פוליטית ולא בניתוח פוליטי.

המכירה הפומבית של מערכות החינוך בישראל, לכל הממעיט במחיר, היא אחת התופעות המכוערות ביותר במדינה, עם הנזקים לטווח הארוך ביותר. קשה לי לחשוב על משהו שמגעיל אותי יותר מלשמוע פוליטיקאים מפריחים מליצות על "חשיבות החינוך" ו"השקעה בדורות הבאים" – בעודם מחרבנים במרץ על אותם דורות. יחד עם הפקרת הדיור והבריאות, הפקרת החינוך הממלכתי היא עדות מוחצת לכך שהאויב האמיתי, הבלתי-מתחלף של אזרחי ישראל, אינו נמצא בטהראן אלא יושב בקרית הממשלה בירושלים.

ועוד לא דיברנו על הבטי הפרטה מחוץ למנגנון ההעסקה של המורים: מודל "הניהול העצמי" של בתי הספר, חדירה של חברות מסחריות ויזמים טכנולוגיים לתחומי החינוך באמצעות "תכניות העשרה", חיסול מוסד "אחות בית הספר", הגדלת הנטל על ההורים באמצעות "קורסי הכנה" או "תיגבור", ועוד ועוד (לסקירה מקיפה, ראו המסמך הזה של מרכז "אדווה"). האגף הפעיל והתוסס ביותר במשרד החינוך, כך נראה, הוא "גף מכרזים ורכישות".

הודעה על לוח המודעות בחדר המורים: "מורי קָרב מסיימים לעבוד בשבוע הבא"

את הציטוט הזה לקחתי מעדותה של מורה למוזיקה שמועסקת בתכנית קרן קרב למעורבות בחינוך. כך מודיעים למורי הקבלן האלה על הפסקת עבודתם; לפעמים ביוני, לפעמים במאי. סליחה, כתבתי "מורי קבלן", אבל הקרן מקפידה לקרוא להם "מדריכים" (אף כי במודעות הדרושים מותר לומר בגלוי  "מורים") – פיחוּת סמנטי שנועד לייצר גם פיחות מעמדי. התכנית נוצרה במטרה להעניק לימודי העשרה לתלמידי הפריפריה, אלא שברבות השנים גדלה והסתעפה עד מאד; כיום פרושים 4,000 מורי הקרן ב-2,400 בתי ספר ברחבי הארץ, לא רק בפריפריה, ומלמדים מקצועות שפעם נחשבו לחלק מהליבה – כמו מחשבים, טבע ואמנות. איך זה קרה? קיצוצים נרחבים במשרד החינוך אילצו את המשרד להוציא מידיו את הוראת המקצועות האלה. מורים שמתמחים בהם מופנים באופן אוטומטי לקרן קרב, כלומר, עוברים "מידרוך" מזורז (המרה מ"מורה" ל"מדריך"). בראיון הבא ניתן ללמוד עוד על התהליך.

מורי קרב התארגנו במסגרת "כוח לעובדים" לפני כשנתיים. הם עדיין לא שבתו, כמו מורי היל"ה, אבל כבר התחילו להפגין. איך נראים החיים שלהם? כותבת אופירה לוי: "מדי קיץ אנחנו יוצאים לחל"ת כפוי שנע בין חודשיים לארבעה חודשים; היקף המשרה שלנו לא ידוע משנה לשנה; השכר שעתי, ולא מותאם לאופי התפקיד; אין לנו תנאים סוציאליים; אנחנו לא צוברים ותק; אנחנו לא זכאים לתשלום נסיעות מלא; אנחנו לא מקבלים תשלום בחגים; אנחנו לא מקבלים תשלום על שעות נלוות לעבודה."

אולי אתם חושבים שקרן קרב מעסיקה את המורים האלה. טעות, המעסיק שלהם הוא בכלל חברת קבלן שנקראת "מרמנת". אחת לארבע שנים, כשמתחדש המכרז, כל מורי הקבלן מפוטרים. "מרמנת", על פי האתר שלה, "הינה חברה מובילה בשוק בהתאמת פתרונות ייחודיים בשיטת מיקור חוץ ומתמחה בניהול פרויקטים בתחומי הלוגיסטיקה והתפעול, ההכשרות וההדרכות, הטמעת מערכות, ניהול בחינות ומאגרי מידע." תודו שכשאתם חושבים על המורה האידאלי – זה מה שאתם רואים לנגד עיניכם: מיקור, ניהול, תפעול והטמעה.

חברת "מרמנת" קיבלה לידיה גם את הפעלת המכינות הקדם-אקדמיות, שהופרטו במהלך מאד שנוי במחלוקת. מכיתה א' ועד לאוניברסיטה – "מרמנת". אני מניח שלא ירחק היום ובחורים ובחורות צעירים יצברו יותר שעות חינוך עם "מרמנת" מאשר עם מורי קבע של משרד החינוך.

מה שיפה בהפרטה זה פיזור האחריותיות (accountability), עד כדי התאיידותה המוחלטת. כשהעובדים פונים למשרד החינוך, הוא מפנה אותם לקרן קרב, שמפנה אותם לחברת הקבלן "מרמנת", וזו בתורה סופקת כפיים ותוהה "מה אתם רוצים ממני? אלה תנאי המכרז. תחזרו למשרד החינוך". וחוזר חלילה. על הדרך מקימים עליהם מורי קרב גם לא מעט הורים נזעמים, ש"לא מקבלים תמורה לכסף".

מורי קרב נאלצים להיאבק גם נגד הפיחות התדמיתי שעליו שוקדים מעסיקיהם (עוד אחד מתחלואי ההפרטה – מעסיקים שמוציאים את דיבתם של עובדיהם): הגדרתם כ"מדריכים" ולא כ"מורים" (זאת למרות שרובם אקדמאים ול-40% יש תעודות הוראה). על כן הם נאלצים להסביר שהם ממלאים את כל חובות ההוראה הרגילות, ללא הזכויות שבצידן; הנה מאמר מצויין שמפריך כמה מיתוסים על "מדריכי" קרב. ואנא זכרו: בסך הכל מדובר בשאיפה מאד צנועה – השוואת תנאים למורים רגילים, מי שמלכתחילה נמצאים נמוך מאד בסדר העדיפויות הלאומי.

למותר לציין שהקורבן האמיתי של כל ההונאות וההתחמקויות האלה – מאות אלפי הילדים שנזקקים ל"הוראה המשלימה" של מורי הקרן כיוון שמשרד החינוך שלל מהם מקצועות שלא מכבר היו בתחום אחריותו – הקורבן הזה אינו נכנס למדדי התפוקות והתשומות של הטכנוקרטים של החינוך.

מצבם העגום של מורי הקבלן הוא מראה נאמנה למצבם העגום של כל עובדי הקבלן במדינה. אבל להם יש, לכאורה, יתרון פוטנציאלי אחד: לצידם עובדים שכם אל שכם, לעתים קרובות ממש בכיתה הסמוכה, מורים רגילים של משרד החינוך. האם זה בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין שארגוני המורים הוותיקים יגלו סולידריות עם ארגוני המורים של היל"ה וקרן קרב? האם במוחו של מורה מן המניין שמתבונן בעמיתו מקרן קרב, בעל אותה השכלה, עם אותו רקע מקצועי, רק עם 20% משרה וריצות מטורפות בין 5 בתי ספר ב-3 ערים שונות מדי שבוע, ללא שום זכויות סוציאליות – האם במוחו לא מבצבצת המחשבה המסוכנת הזאת – זה הייתי יכול להיות אני? למה לי מגיע ולו לא מגיע?

אם תיווצר סולידריות כזאת, תיווצר גם האפשרות למאבק משותף. בדיוק כמו שהסגל הזוטר באוניברסיטאות זקוק לתמיכת הסגל הבכיר (אף כי כוח השביתה שלו עצום בפני עצמו), כך מורי הקבלן זקוקים לתמיכת מורי הקבע. והילדים זקוקים לכולם.

שלא יהיו אשליות: בלי כוח שום דבר לא יזוז. הנחמדות עוד לא השיגה כלום במאבקים חברתיים בארץ, ותולדות כשלונה רשומים לאורכה ולרוחבה של תנועת המחאה החברתית. כן, זה אומר גם להתעמת עם בתי המשפט, שפעם אחר פעם שוללים מהעובדים את הנשק היחידי שעומד לרשותם. השלטון יכול להשׂתרר על קבוצות מחאה מבודדות, אבל לא על המונים. עשרות אלפי מורים, מכל הסוגים והצבעים, שמשביתים את כל מערכות החינוך בישראל – יכולים לעצור בזמן קצר מאד את התפרקות החינוך הממלכתי ולהניע מהלך אמיתי של שיקום. מהלך כזה, לפני הכל, צריך להתחיל ב"שיבת הבנים לגבולם" – קליטה מסיבית של אלפי מורי קבלן כעובדי מדינה קבועים (ואחר כך לסמן את היעדים החשובים לא פחות – צמצום מספר התלמידים בכיתות ושיפור תנאי השכר של כל המורים). שומעים את הצלצול, מורים? הצלצול הזה הוא בשבילכם.

אליוט עוזב כאן את הכלי הטבעי שלו, גיטרה קלאסית, לטובת הפסנתר. התוצאה היא מדיטציה ארוכה, בעלת מבנה חופשי, על הנושא הקבוע של אליוט – אֵבל על החולף והארעי. ולמרות הרושם הראשוני שאין ליצירה הזאת שום התחלה, אמצע או סוף, האזנה ממוקדת יותר חושפת את הלכידות המוזיקלית החמורה של הנושא והוואריאציות שנמזגות זו בזו.

צריך להגביר את הווליום כדי לשמוע את יללת התנים במרחקים, את שריקת הרוחות ואת כינור הנשמה הנרעד.

לא שמעתם דבר כזה.

[נשיא המדינה, שמעון פרס, בראיון לא-רלבנטי לנושא הפוסט]

* * *

תמיד חשבתי שפרס הוא באמת מעל לכל עלבון. הדיגניטי הפולני הזה – אני אחליט מי מעליב אותי! עצם האפשרות שמישהו יעליב אותו – היא העלבון. ולא שלא ניסו. שותפו לדרך במשך עשרות שנים מכנה אותו "חתרן בלתי נלאה" – והוא בסדר גמור עם זה; מאות חברי מפלגה שואגים מולו "כן, אתה לוזר" – והאיש שומר על פאסון. הבלגים רוצים לתבוע אותו על פשעי מלחמה במבצע "ענבי זעם" (113 אזרחים לבנוניים הופגזו למוות תחת פיקודו; "אנו מאד מצטערים אך איננו מתנצלים", היה החידוד התורן שלו אז) – ולא מזיז לו כלום.

אפילו אני ניסיתי פעם להעליב את פרס. שום כלום. האיש לא מגיב, פוקר פייס. אדישות מבזלת יצוקה.

אבל מסתבר שלכל אחד יש נקודות תורפה. ומה שמעליב את פרס יותר מכל דבר אחר הוא שלא באים להקשיב לנאומים שלו. את זה הוא פשוט לא יכול לסבול, משתולל מעלבון. אותי להחרים? אני משעמם?

ועוד ערבים.

זה קרה לפני שבוע. הפירסום הראשון היה בתקשורת הערבית, משם זה עבר למרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית ורק אז פורסם ב-ynet. שלושה סטודנטים במכללה להנדסה בירושלים קראו בפייסבוק לחבריהם להחרים נאום של הנשיא פרס שהתקיים במכללה. השלושה נעצרו ונחקרו בתחנת המשטרה "מוריה" שבשכונת תלפיות, בחשד ל"איומים, הסתה וגזענות". אחד מהם הובא לבית משפט השלום ונשלח למעצר בית של שבוע. השניים האחרים נשלחו למעצר בית של שבוע בלי שראו עורך דין או שופט.

כל הוויכוח הזה בפייסבוק מאד העליב את פרס; "פרס" במובן של מוסד הנשיאות, כמובן, שעל כבודו מופקדים סטודנטים נעלבים במכללות וגם קציני משטרה נעלבים בתלפיות. הסיפור שמכרו ליהודים היה ששלושת הסטודנטים "איימו" על סטודנטית כלשהי שלא תגיע למפגש עם פרס. הסיפור הזה כל כך מופרך שקשה להאמין שהכתב עצמו מאמין בו. סטודנט מאיים על סטודנטית שלא תגיע למפגש עם פרס (מה בדיוק היה טיבו של האיום – לא נמסר), וכל זה תחת דף פייסבוק רשמי של המכללה, שבו פורסם דבר האירוע?

אבל מה זה חשוב. מי יבדוק, למי אכפת.  עוד ידיעה על רדיפה פוליטית במסווה של שמירת חוק.

חיכיתי יום, חיכיתי יומיים, וסוף סוף קיבלתי את הצד של "הסטודנט המאיים", שהושם במעצר בית. כך מספר חליל ג'רה:

"היה ויכוח אינטנסיבי בעמוד הפייסבוק של הסטודנטים של שנה א’ במכללה – בין הסטודנטים שדחו את המדיניות של נוכחות חובה בנאום ואלו שתמכו בה. הדיון הסתובב סביב המחויובות של הסטודנטים להחלטות של המכללה, וסביב הרעיון שהמכללה לא צריכה להכריח את הסטודנטים להיות נוכחים בהרצאה של דמות פוליטית, פעולה זאת מנוגדת לחופש הביטוי של הסטודנטים. בקונטקסט הזה אני הבעתי את דעתי, בעיקרה שאני לא אהיה נוכח בהרצאה ושאני מציע לשאר הסטודנטים לעשות כמוני.”

אין מה לומר, סכנה מיידית לציבור. לאור העובדות הידועות מן המקרה, אני מציע בזאת להפסיק לדברר את כוחות הביטחון ולקרוא לעבירה בשמה – "העלבת הנשיא".

למפגש עם פרס, אגב, לא הגיע אף סטודנט ערבי, למרות שבהודעת המכללה הוכרז ש"הנוכחות חובה". אז להחרים מותר, אבל לקרוא לחרם אסור. מזכיר משהו, לא?

אני כמובן גם הייתי מחרים נאום של פרס במוסד האקדמי שלי. לא הייתי מפיץ קריאה כזאת בפייסבוק, אבל זה רק בגלל שאין לי פייסבוק. וגם בגלל שכל העניין משעמם עד מוות – נאום של פרס, דיונים בפייסבוק אם לבוא או לא לבוא.

מצד שני, כשפרס נואם, כל מיני שדים מגיחים מחביונם. אנשים יכולים להתפשט, ראשי מדינות קמים ועוזבים בכעס. אז אני יכול לגמרי להבין את חליל ג'רה, ראפת שעבאן והסטודנט השלישי שלא ננקב בשמו, שהעדיפו פשוט לא לבוא; לא להעמיד את עצמם במבחן, אשר חלילה אולי ייכשלו בו. תנו לפרס סטודנטים, הנדסה, תעשייה, והוא כבר יעשה מזה מטעמים ("ננוטכנולוגיה היתה קיימת גם בימי משה רבנו"). מה הם צריכים את זה, הסטודנטים. אולי יישברו תחת מטח המליצות הנבובות של כבוד הנשיא. אולי יתחילו פתאום לגעות בבכי באולם, אולי תיפלט להם איזו קללה עסיסית. עדיף להישאר בבית, חשבו.

טעות. פרס לא נעלב מכלום, חוץ מאנשים שנשארים בבית. עכשיו תישארו בבית שבוע, צו ריתוק. כי גם בית המשפט הישראלי נעלב בשמו של הנשיא ולא סלח לכם.

העבירה הנקראת "העלבת הנשיא", והעונשים שנקובים בצידה, מוכרים כמובן ממשטרים בעלי אופי, אהממ, אופי מסוים. תשאלו את הצעיר מקונגו שהושלך לכלא כיוון שהעליב את הנשיא ג'וזף קאבילה; את חבר הפרלמנט של זימבבואה שהועמד לדין על העלבת הנשיא רוברט מוגאבה; את הסטודנט האיראני שנכלא לשנה וספג מלקות כיוון שהעליב את הנשיא מחמוד אחמדינג'אד; את הזמר שהועמד למשפט בביילרוס על העלבת הנשיא אלכסנדר לוקשנקו; ואת תושב טג'יקיסטן שנשפט ל-6 שנות מאסר על העלבת הנשיא אמומאלי ראמון.

צא ולמד: כבודם של נשיאים – באיראן, זימבבואה או ישראל – נישא ורם, ופגיעתו מרה וכואבת. ובכל זאת יש חידוש כלשהו במקרה הישראלי. בשאר המשטרים בעלי האופי ה… אהממ, האופי המסוים, "העלבת הנשיא" היא שם קוד להתנגדות למשטר. על פי רוב, מי שמורשע בעבירה כזאת כבר סומן מראש כסיכון אידאולוגי בגין פעולותיו החתרניות. ואילו במכללה להנדסה בירושלים – מה עומד מאחורי "העלבת הנשיא"? שום כלום. מדינת ישראל יצרה בזאת קטגוריה חדשה של עבריינים אידאולוגיים – ערבים שלא אוהבים את פרס. יש להניח שבמהרה נחזה בקטגוריות פליליות נוספות, כגון יהודים שלא אוהבים את פרס ובהמשך גם ערבים שנושמים.

לפני סגירה: צילומים שהגיעו זה עתה מרחובות פיונגיאנג של מאות אזרחים קוריאניים שבורי-יגון, שמכים על חטא על כך שלא נכחו בנאום של פרס במכללה להנדסה בירושלים.

אז הנה, יש מאבקים חברתיים שמצליחים בארץ הזאת. טוב תעשה תנועת המחאה החברתית אם תכיר במאפיינים היחודיים של המאבק להשבת הגדנ"ע שתרמו להצלחתו, וכך אולי תוכל להפיק לקחים לטובת המאבקים על הדיור, הבריאות ויוקר המחיה.

ומה הם מאפייני המאבק להשבת הגדנ"ע? אחת, מטרת המאבק היא לשמר את הזכות לשרת את המדינה (ולא לאלץ את המדינה לשרת את האזרח, רעיון העיוועים של ליף ושות'); שתיים, מטרת המאבק היא להוסיף תקציב לצה"ל ולא לגרוע ממנו (עוד רעיון עיוועים של המחאה החברתית); ושלוש, התכונה החשובה ביותר להצלחתו של כל מאבק חברתי שהיה או יהיה אי פעם – שלא יתחולל בו שום מאבק אמיתי.

שכן את זה שכחו לספר לשביעיסט התמים מלוד: ב"מאבק" שלו נגד צה"ל, צה"ל היה לצידו כל הזמן. קוראי החדשות הפחות תמימים הבינו היטב שצה"ל מנהל כאן מערכה ציבורית נגד כוונת האוצר לקצץ בתקציב הביטחון; מה קל יותר מלשסות תיכוניסטים מאוכזבים וזועמים בכלי התקשורת – "השיבו לנו את הגדנ"ע!". גם לב האבן של פקידי האוצר נסדק מחמלה.

אבל היו גם קוראי חדשות לחלוטין לא תמימים. ואלה הבינו שאפילו ההתכתשות הקולנית בין האוצר לצה"ל היתה סוג של הצגה נואלת, החוזרת מדי שנה בשנה עם פתיחת ספר התקציב. מעבר לטינה האישית בין שטייניץ לגנץ וברק שוררת אחדות דעים עמוקה שבתקציב הביטחון אין לגעת באמת. הפרשנים כדרכם עטים על המלים ומזניחים את המעשים. בפועל, השעבוד של אוצר המדינה לגרגרנות הבטחונית הוא שעבוד מרצון. ואכן, גם הפעם: בעוד יד אחת לוקחת כסף, יד שניה החזירה אותו מסביב (קוראים לזה "עודפי תת-ביצוע", וכך עובדת השיטה, למעוניינים).

עכשיו הכל מובן. כשקבוצת אזרחים יוצאת "להיאבק" על העברת תקציבים מגורם א' לגורם ב', בשעה ששני הגורמים כבר הסכימו ביניהם מראש על ההעברה – "המאבק" באמת יצליח. למעשה, אין לו דרך להיכשל. כולם יוצאים מורווחים, ובמיוחד האזרחים הנאבקים, שיוצאים בתחושת הישג מספקת.

שבוע הגדנ"ע בכיתה י"א הוא נדבך מרכזי באתוס המיליטריסטי הישראלי. הרעיון שבבסיסו הוא ששנתיים או שלוש שנות שירות צבאי חובה אינן מספיקות; צריך להתכונן אליהן מראש עוד בזמן התיכון. הווי צבאי, מדים, סביבה צבאית, משמעת – כל אלה אינם יכולים לחכות עד גיל 18, ורצוי "לנטוע" אותם בנפשות הרכות עוד קודם לכן, כדי שיישאו פירות בעתיד. מתבונן מבחוץ עשוי לתמוה – מה בדיוק סוד המשיכה של שבוע מרוכז של אימוני שדה, משמעת קשוחה והשפלות, מזון לא במיוחד טעים ומחסור בשעות שינה? אבל התלמידים, ההורים וגם המורים יודעים: מדובר בחוויה מבוקשת ונחשקת; אוי למי שינסה לגזול אותה מן התלמידים.

כך נראה "מרד" תלמידי תיכון "מבואות הנגב" בקיבוץ שובל , לפני שלושה חודשים, במחאה על הכוונה לבטל להם את שבוע הגדנ"ע:

וכך זה נראה חודש מאוחר יותר בבית הספר "נופי הבשור" באשכול:

התמונות האלה, אני חייב להודות, משרות עלי דכדוך עמוק. לפני שאסביר למה, זכות הדיבור למורים ולמחנכים. לא תופתעו לגלות שאלה עומדים כחומה בצורה מאחורי ה"מרד" של התלמידים. מנהל בי"ס מבואות הנגב אומר: "אנחנו גאים מאוד במאבק של התלמידים ומתרשמים מהמנהיגות והאכפתיות שהם מגלים בנוגע לשרות הצבאי". מנהלת בי"ס נופי הבשור אומרת: "גיליתי כוחות יפים אצל הילדים, לפני שבוע היה פה שבוע הדמוקרטיה, לזכרו של רבין. דיברנו על חופש המחאה, והנה, יש לנו ממש מימוש של מה שהם למדו במהלך השבוע." וראש המועצה האזורית אשכול מתפוצץ מגאווה: "מועצות, ערים שלמות, מחנכות את הנוער להגיע ליום הזה, לראות את הנוער נלחמים על הזכויות שלהם במדינה דמוקרטית."

מסתבר שזאת תמצית החינוך לדמוקרטיה: התעקשות על חינוך צבאי. ואלה ה"זכויות" של הנוער בדמוקרטיה: הזכות להפוך לחייל. ושוב, מתבונן מהצד אולי היה סבור שהתחיילות היא חובה שהמדינה מטילה על האזרח, ולא זכות שהוא תובע ממנה; אבל בישראל אין מתבוננים מהצד. במנהלי בתי הספר האלה, מן הסתם, אף אחד לא ינזוף ואף אחד לא יציע לפטר אותם; אין זאת אלא שתמיכתם הנמרצת בהכפפת מערכת החינוך לצרכי הצבא משרתת את הדמוקרטיה הרבה יותר מהשתתפות במצעד זכויות האדם.

ולמה הסרטונים האלה כל כך מדכדכים? מעבר לוויכוח על כן-גדנ"ע-לא-גדנ"ע, מעבר לשאלת המיליטריזם, המראה של צעירים גדושי-עסיס-ועזוז שיוצאים "למאבק" בשיתוף פעולה מוחלט של כל שרשרת הפיקוד מעליהם – מורים, מחנכים, משרד החינוך וצה"ל – המראה הזה ממלא אותי ייאוש. הרי לכם המודל הדפוק ביותר למחאה אזרחית – להפגין בעד השלטון. הצעירים הנלהבים האלה ("אני נשבע שאעשה הכל כדי להיות בגדנ"ע"!) הם דוגמת-טקסטבוק ל"תודעה כוזבת" – מוחים ובעצם תומכים, בובות מריונטה במחזה שנכתב מראש ומטרתו לחזק את השיטה במקום לשנותה. ואם כך הם בגיל 17…

בשביל מה צריך גדנ"ע?

לא צריך. הנזק רב מהתועלת. להשקפתי, צריך לבטל את הגדנ"ע (ושלל תכניות ההכנה לצבא). הנה איום אחד של צה"ל שחבל שלא התממש.

אין זה מתפקידה של מערכת חינוך אזרחית "להכשיר" חיילים עתידיים; אין זה מתפקידה "לחשוף" בני נוער, למשך שבוע, למציאות שממילא ייחשפו אליה תוך זמן לא רב ולמשך שנתיים או שלוש מחייהם; אין זה מתפקידה של מערכת החינוך להטמיע בבני נוער מושגים של ציות נרצע לסמכות או נכונות להקריב את חייהם עבור הלאום. גם בימים כתיקונם ובפרט בימים קשים כאלה, מוטב למחנכי ישראל שיתרכזו בחידוד המסרים החשובים של שיעורי האזרחות. את אשר לצבא – שישאירו לצבא. ולקציני החילות השונים הצובאים על שערי בתי הספר, "לדוג" ולפתות מועמדים לגיוס, צריך להראות את הדלת החוצה: מקומכם לא כאן. עוד רגע קט וממילא "מיטב הנוער" שלנו ייפול כפרי בשל לחיקכם, עם או בלי התעמולה המאומצת הזאת; הניחו לו אם כן ליהנות מן הרגעים האחרונים של העלומים, זיו העלומים המתעמעם במהרה, בלי שאגות ניחרות בגבו של מדריך הכושר ובלי הדריסה הקבוצתית והאלימה הזאת של נפש היחיד. הרפו.

ועכשיו כמה טענות וטענות-נגד זריזות.

המטרה של הגדנ"ע היא להגביר מוטיבציה בבני הנוער להתגייס לצבא. בלעדיו, המוטיבציה הנמוכה ממילא תרד עוד יותר.

נו, ואז מה? נשאל זאת כך: ולשם מה להגביר את המוטיבציה? האם לצה"ל חסרים מתגייסים? לא, להיפך, יש עודף במתגייסים. זהו סוג של סוד גלוי. מצד אחד, ראשי המערכת מקוננים אחת לכמה זמן על מצוקת כוח האדם בצבא; מצד שני, הצבא מעניק פטורים בסיטונות, וכיום כל אזרח שני במדינה איננו מתגייס. בשנים האחרונות מקבלים יותר ויותר מועמדים לגיוס פטור משירות עקב "עודף כוח אדם" – לעתים בניגוד לרצונם. אומנם למצלמות נוהגים הדוברים הרשמיים להוקיע את "תופעת ההשתמטות", אבל המגמה העקבית והשקטה, לאורך שנים, היא להקל במתן פטורים משירות. כדאי לשים לב שגם קצינים בכירים מדגישים שהסכנה בירידת שיעורי הגיוס איננה סכנה מבצעית (מחסור בכוח אדם חיוני) אלא "סכנה לצבא העם"; משמע, סכנה לסמל, לא למבצעיות. סכנה לאמונה שלפיה כור המצרף האולטימטיבי של האזרחות הישראלית עובר דרך השירות הצבאי.  הנתונים מוכיחים שזהו מיתוס, בשנים הקרובות יתהפך הגלגל ושיעור האזרחים המשרתים יהיה נמוך יותר מאלה שאינם משרתים; "צבא העם" מת. ועדיין, יש מי שחרדים למיתוס ומנסים לבצר אותו בכל מחיר.

ובכן, אם המטרה של הגדנ"ע היא להגביר מוטיבציה לשירות, על אף שאין מחסור במתגייסים – למה צריך להגביר את המוטיבציה? תשובה: כדי להגביר את ההזדהות של הצעירים עם הצבא, כדי לטשטש את הגבול בין זיקתם האזרחית למדינה לבין זיקתם הצבאית לצה"ל, כדי לטפח אתוס מיליטריסטי ותחושת סכנה מתמדת בקרב דור העתיד. כל אלה הן מטרות אידאולוגיות מובהקות, משוללות הצדקה צבאית אמיתית.

אבל התיכוניסטים בעצמם דורשים גדנ"ע, זה חשוב להם.

כן, ראינו את הסרטונים. וגם שמענו את שוועתה של התלמידה הממורמרת גל הריס מבי"ס נופי הבשור: "אנו מרגישים שלאט לאט אנו מתנתקים מהשאיפה להקריב את עצמנו למען המדינה." שמענו והצטמררנו. בני נוער רוצים להתחבר שוב לשאיפה להתנתק מהחיים. אם התוצאה של מורשת הגדנ"ע היא המנטליות הספרטנית הזאת, אולי הגיע הזמן לעקור אותה מן השורש?

בכלל, ראוי לקחת בעירבון מוגבל כל מה ש"התיכוניסטים דורשים בעצמם". התיכוניסטים דורשים גם גישה חופשית לפלאפונים ולאינטרנט במהלך השיעורים, הם דורשים לבטל מקצועות מבאסים במיוחד, ואם זה היה תלוי בהם, אולי גם היה צריך לפטר מורים זקנים ומורות לא סקסיות. איכשהו הטיעון של "התלמידים דורשים בעצמם" נעצר בלי בעיה על סיפם של עקרונות חינוכיים אחרים, אבל מקבל במה חופשית בכל הנוגע להכנה לצבא. מכאן שמי שמשמיע אותו בעצם מרוצה מאד מרעיון ההכנה לצבא ורק משתמש ב"רצון התלמידים" וב"חופש הבחירה שלהם" כאיצטלה ליברלית לקידום מטרותיו.

מה לגבי הגיבוש, ההווי, החוויות שנצברות בגדנ"ע?

איפה כתוב שגיבוש והווי אפשר להשיג רק כשמעמידים אותך בזמנים ונותנים לך לאכול גושי פתיתים צהובים ותה פושר ומתוק להבחיל? יש אלף פעילויות אחרות עם תרומה אזרחית ממשית, שניתן לשלוח אליהן בני נוער תאבי הווי: קטיף במטעים, חפירות ארכיאולוגיות, שימור אתרי טבע, סיוע בגני ילדים ועוד ועוד. יש משהו מצומצם ומדכא במושג "ההווי הישראלי" – הווי שמשכפל את עצמו באלפי עותקים החל מן הגדנ"ע, דרך "ערבי היחידה" בצבא, מפגשי המילואימניקים, חבורות המטיילים הישראלים במזרח הרחוק, ואפילו הדאחקות העלובות של "תכניות ההומור" בטלוויזיה (שבגרעינן תמיד אותה שגרה – מצא קורבן, הלעג אותו בפומבי, קצור שבחים וחפש את הקורבן הבא). מהי החרדה הזאת מפני הווי קצת שונה? האם בני נוער שלא עשו גדנ"ע הפכו לנוער מנותק? אין להם הווי אחר? זהו חותמה הבלעדי של כל חתיכת הווי כאן – גירבוץ עטוף בפלנלית?

התמונה הרחבה והמבהילה

הגדנ"ע היום הוא תמנון רב-זרועות, משוכלל ומפולח, בהתאם לדרישות השוק הצרכני. יש התמחויות: גדנ"ע קליעה וגדנ"ע מזרחנים וגדנ"ע חובלים וצלילה וגדנ"ע אוויר וגדנ"ע תקשוב. לצורך איתור מועמדים לגדנ"ע מזרחנים (עתודת החיילים של אמ"ן) מגיעים קציני צבא לבתי ספר ונפגשים כבר עם כיתות ז' (!!), על מנת לשכנעם להמשיך בלימודי ערבית. אם ישראל היתה מדינה מתוקנת, לימודי הערבית בה היו חובה ולא רשות, מכיתה ד' ולא מכיתה ז', ובעידוד משרד החינוך, ולא בעידוד הצבא. תודה לאל, הגדנ"ע כבר לא נרתם ל"קליטת עלייה" כפי שהיה נהוג בשנות ה-50' (מהאופי הקולוניאלי-גזעני של הפעילות ההיא ניתן להתרשם כאן). כפי שנראה מיד, הוא גם לא לבד במערך העצום של "הכנה לצה"ל" שבני נוער מנותבים אליו בכפייה או מ"רצון" מהונדס היטב. ועדיין, מדובר במכשיר החיברות המיליטריסטי המרכזי, הקונצזואלי ביותר בישראל; אם הטיעונים נגדו מכריעים, ודאי וודאי שהם יהיו אף מכריעים יותר נגד שאר התכניות שעוצבו בהשראתו במרוצת השנים.

את תכנית "הדור הבא", שבה מוצמדים סגני אלופים לבתי ספר תיכוניים, יזמה שרת החינוך הקודמת, לימור לבנת. הקצינים מלווים את בני הנוער מכיתה י' ועד הגיוס בשיחות בנושאי "ערכים ורוח צה"ל" (אבל אני, כשאני שומע שקצין מופקד על ערכים, גווי רועד). התכנית עוררה ביקורת נוקבת של אנשי חינוך וגם של תלמידים (הו, יש תקווה), אבל זה לא הפריע ליורש של לבנת, גדעון סער, להמשיך במגמת חיול הערכים וליזום את תכנית "דרך ערך" (ומה בהמשך? "ציוניוני הערך"? "ערך אפיים"?).

בעידודו של (קומי)שר החינוך הנוכחי כל תכניות ה"הכנה לצה"ל" קיבלו דחיפה עצומה בשנים האחרונות, כחלק ממדיניות מוצהרת. תלמידי תיכון מוזמנים לצפות בתרגילי אש ולמחוא כפיים בהתלהבות, בתי ספר מסוימים משלבים את ההכנה לצה"ל עם הטיול השנתי (למה, בעצם?), ואין להתפלא שהחוויה המרגשת מסתיימת באימון קליעה על דמויות עטויות כאפיה. משרד החינוך לא נח לרגע (הרי עם החינוך הבסיסי גמרנו, ההישגים בשחקים, אפשר כעת להתפנות למשימות הדחופות באמת) ומפגיזה בתכניות ללא רחם: "מיזם 101", "יום בעקבות לוחמים",  "סדנה לקראת שירות", "מדבר מהשטח", "מיצג חילות", והשיא הפרברטי מכולם – "תלמידים מאמצים חללים ומטפחים חלקות קבר". באתר מינהל חברה ונוער של משרד החינוך מוצעות לא פחות מ-17 חוברות הדרכה למורים בנושא הכנה לצה"ל.

כדאי לציין שהניכוס ההולך ומעמיק של משאבים חינוכיים לטובת הצבא זוכה לגיבוי כמעט גורף של המורים והמנהלים. לפני מספר שנים פורסם על יוזמה שערורייתית של אגף כוח אדם בצה"ל "לאסוף" מידע על משתמטים פוטנציאליים באמצעות גורמי החינוך בבית הספר. במלים פשוטות: הצבא התכוון להפעיל מורים כמקורות מודיעין על תלמידיהם. לא ידוע לי אם התכנית יושמה (אשמח לקבל עדכון) אבל עצם העובדה שהיא זכתה לתמיכה בקרב מנהלי בתי ספר מסוימים כבר היא בלתי נסבלת.

האבסורד הוא שכל התכניות והפרוייקטים האלה ממומנים מתקציב משרד החינוך, למרות שמדובר בהוצאות ביטחוניות לכל דבר. אם הכשרת טכנאי מסוקים ועתודאי רפואה, ערבי גיבוש למילואים ותצוגות נשק בארץ ובחו"ל נחשבים כולם להוצאות ביטחוניות וממומנים מתקציב הביטחון – מדוע הכשרת הלבבות של חיילי העתיד איננה כזאת? כך יוצא שמרמים אותנו פעמיים. פעם אחת מרמים אותנו בתקציב הביטחון; התקציב הריאלי גבוה הרבה יותר ממה שמפורסם, שכן הוא כולל מליוני ש"ח נוספים שמוחבאים תחת סעיף ה"הכנה לצה"ל" בתקציב משרד החינוך. ופעם שניה מרמים אותנו כשמספרים לנו שאין כסף לתוספת כיתות לימוד שתקל על הצפיפות בכיתות (הבעיה האקוטית ביותר של מערכת החינוך, לפי רוב המומחים). בעצם לא חסר כסף, פשוט גדעון סער מעדיף לשפוך אותו על תרגילי הסדר של הגדנ"ע. טובים 35 תלמידים במדי חאקי שמצטופפים בכיתה אחת על 25 תלמידים שיושבים בה ברווחה אבל אין להם מושג איך מפרקים אם-16.

יותר כיף מבית ספר. הצילום מתוך אתר נוער מג"ב: http://www.planetnana.co.il/noar_magav/

קדחת ההכנה לצבא גלשה זה מכבר למגזר השלישי ולשוק הפרטי ואיננה מוגבלת עוד לפרוייקטים ממלכתיים. גם תנועות הנוער נרתמות, (אם לא נלכדת בכיתה, תילכד בשבט), גם  החברה להגנת הטבע (האם מבינים החניכים שצה"ל הוא ממשחיתי הסביבה הנפשעים ביותר בארץ? במקום הכנה למאבק נגדו, הם מקבלים הכנה לשיתוף פעולה), לאחרונה התבשרנו על נוער מג"ב ("כיף ללכוד שב"חים"), יש גם עמותות פרטיות כמו "אחריי" שעובדות בשיתוף מלא של גורמי חינוך, וכל מיני חברות שמעבירות קורסי הכנה לצה"ל – בדרך כלל מסלולי כושר מפרכים – לכל המרבה במחיר. מדובר בתעשייה לכל דבר, עם כל תוצאות הלוואי הנפסדות המוכרות מקורסי ההכנה לפסיכומטרי (עוד על  תהליכי המיליטריזציה של מערכת החינוך בישראל ניתן לקרוא בדו"ח הלא-חדש אך עדיין מקיף מאד של עמותת "פרופיל חדש" מ-2004, "גיוס ילדים בישראל").

מאיפה צמח בולמוס "ההכנה לצה"ל"?

כפי שראינו – לא ממחסור במתגייסים. לפנינו פרדוקס: דווקא בתקופה שבה אין שום מחסור במועמדים לגיוס (אם רק יירד רף הפטורים מ-50% ל-45% צה"ל ירוויח עשרות אלפי מתגייסים חדשים), דווקא בתקופה שבה לא נשקפת לישראל סכנה קיומית מצד שכנותיה, ומול הסכנה הקיומית המשוערת היחידה (טילים מאיראן) ממילא אי אפשר להתמודד עם עוד מאסות של מתגייסים – דווקא בתקופה הזאת פורח מערך ממלכתי וגם פרטי של "הכנה לצה"ל". למה?

הסיבה היא כאמור אידאולוגית. המשטר והחברה בישראל נמצאים בתהליך מתמשך של "לאומניזציה", ובמסגרתו יותר ויותר נכסים ומשאבים ציבוריים מופנים לחיזוק הקולקטיב היהודי-ציוני ובסיס ההזדהות שלו – צה"ל. בעוד שמרכיבי זהות אזרחיים – שוויון זכויות לכל, צדק חלוקתי, אחווה וסולידריות – הולכים ומצטמקים ואף זוכים לקיתונות של בוז מצד נציגי השלטון, תופח ועולה במרכז הזהות הישראלית סמל אדיר כוח שמספק חלופה סמלית לכל הנכסים הממשיים שמהם נושלנו: מולך הביטחון, הפאלוס הצבאי.

אין לך איך לגמור את החודש? הבריאות שלך בזבל וגם הרפואה הציבורית שם? תעודת הבגרות שלך שווה לתחת כי החינוך הממלכתי פשט את הרגל? לא נורא, העיקר שכולנו היינו בצבא, או נהיה בו, או מעולם לא יצאנו ממנו. שם הנחמה, שם הגאולה, שם כולנו יחד, שוחים בשמן רובים. רק תחתום כאן כאן וכאן, זה בשביל הגדנ"ע של הילד, אתה יודע, "עידוד לגיוס משמעותי", ואל תדאג, תקבל אותו עוד שבוע מורעל כמו קוץ של קיקיון, ועוד ארבע שנים בכלל לא תזהה אותו, ואז למי יהיה ראש בכלל לחשוב על בריאות ופרנסה.

חייבים לראות את ההתעצמות של "ההכנה לצה"ל" בהקשר הרחב והעמוק יותר של חברה המתפרקת מחובותיה האזרחיות ותרה בקדחתנות אחרי מחוללי סולידריות חלופיים. וככל שפעולתם של המחוללים האלה מוקדמת יותר, מוטמעת בבני נוער צעירים יותר – כך מובטחת השפעתה המקיפה לטווח ארוך. את זה הבינו כבר בספרטה, שם החל החינוך הצבאי הרשמי בגיל 7. אנחנו צועדים לשם במרץ.

האם אין מוצא? ברור שיש. תמיד יש. אפשר להמיר את השירות הצבאי בשירות אזרחי, אפשר לבטל את גיוס החובה ולהפוך את צה"ל לצבא מקצועי. כל אלה הם יעדים לטווח הארוך. אבל צריך להתחיל ממשהו קונקרטי, ממוקד. אז הנה: נתחיל בביטול הגדנ"ע.

בשבוע שעבר אישרה הוועדה המקומית בעיריית ירושלים שני מיזמי תיירות ענקיים של עמותת אלע"ד בשכונת סילואן שבמזרח העיר. אישור התכניות פירושו הפקדה להתנגדויות הציבור, אולם במקרה של סילואן אין סיבה לחשש: מי שיתנגד (התושבים הפלסטיניים) לא יכול להשפיע ומי שיכול להשפיע (התושבים היהודים) לא יתנגד. התכניות האלה, שנגנזו לתקופה לא קצרה, יוצאות סוף סוף לפומבי, ובמהרה יוסיפו עוד כמה חביות של חומר תבערה לאגן הקדוש.

מי שסלל את הדרך לקידום הפרוייקטים האלה הוא לא אחר מבג"ץ, שלפני שנתיים דחה עתירה של תושבי השכונה בשיתוף עם "שלום עכשיו" נגד המשך העבודות בחניון גבעתי. פסק-הדין של בג"ץ באותה עתירה מספק הצצה מאלפת במיוחד לאופן שבו מכשיר הממסד הישראלי כל תועבה התנחלותית שהיא, כמו גם למנגנוני הכיסוי וההכחשה שנזקקים להם שופטים לא-טפשים-בכלל כדי להמשיך במלאכתם זו. פסק הדין הזה הוא המוקד של הפוסט הנוכחי, אבל תחילה כמה מלים על הפרוייקט החדש של אלע"ד בשכונת סילואן.

המיזם הגדול מהשניים יוקם על שטח חניון גבעתי – עד לאחרונה אתר ארכיאולוגי של "חפירות הצלה", הממוקם בקצה הצפוני של סילואן, 30 מ' בלבד מחומות העיר העתיקה. התכנית כוללת קומה לתצוגה ארכיאולוגית, אודיטוריום, אולם כינוסים ושני מעברים תת-קרקעיים – האחד על בסיס הרחוב ההרודיאני לכיוון הכותל המערבי, והשני לכיוון מעלות עיר דוד, אל שטח החפירות. יוקם גם חניון ל-250 כלי רכב, ייבנו עמדות מודיעין, כיתות לימוד, אולם כינוסים, חללי תצוגה וחנויות מזכרות. אלע"ד גם תקים במקום את מינהלת אתר עיר דוד. השטח הכולל של המיזם – יותר מ-5,400 מ"ר, בהם יותר מ-10,000 מ"ר שטח בנוי.

מיזם התיירות השני שאושר יוקם ב"בית המעיין" שבמעיין הגיחון. הוא יכלול מרכז מבקרים, בריכות תת-קרקעיות ומקוואות, ועוד מבנים (חלקם קיימים) מעל לקרקע. המיזם הזה מתפרס על שטח של יותר מ-3,000 מ"ר.

ובכן, ברוכים הבאים, שוב, לסילואן: אתר התיירות המשגשג ביותר בישראל, עם אחוזי צמיחה של כלכלת נמר אסייאתית, אתר שמבעבע תכניות פיתוח בהשקעות עתק של מליוני דולרים, אתר שרעם הקידוחים התת-קרקעיים ונהמת הבולודוזרים אינם שוככים בו לרגע.

ברוכים הבאים, שוב, לסילואן, ביתם של יותר מ-50 אלף פלסטינים, שטח ריבוני ישראלי בתחום השיפוט המוניציפלי של ירושליים. סילואן, שאין בה מדרכות, שאין בה שירותי תברואה, שאין בה שטחים ציבוריים (כולם הופקעו לטובת "עיר דוד"), שאין בה ספרייה עירונית או אפילו ספסל אחד לישיבה בכל רחובותיה התלולים, שאין בה גינת משחקים אחת לילדים, שאין בה תאורת רחוב, שמאות מילדיה לומדים בכיתות מאולתרות במחסנים ובמקלטים כי העירייה אינה משפצת את בתי הספר שבתחומה, שמספר התלמידים הממוצע בכיתותיה הוא 45, וגם כך 6,500 ילדי השכונה נאלצים להרחיק מדי יום לשכונות אחרות כי אין מספיק מוסדות חינוך בסילואן, שאין בה שום השקעה בתשתיות הקורסות זולת לטובת המתחם היהודי.

ברוכים הבאים לסילואן, שאין בה תכניות מתאר, שבשכונת ואדי חילווה לבדה (כ-5,500 תושבים) ניתנו בה פחות מ-20 היתרי בנייה במשך 44 שנות הכיבוש, ועל כן אין לתושביה שום אפשרות לבנות בה באופן חוקי (אלא אם כן הם משת"פים).

אבל יש בה, בסילואן, מרכז מבקרים משוכלל ב"עיר דוד", ובקרוב יהיו בה עוד שני מרכזי תיירות גרנדיוזיים, במעיין הגיחון ובחניון גבעתי. חניון רב-קומתי וחנות מזכרות ליהודים – כן; מדרכות וכיתות לימוד לערבים – לא.

כך ייראה הפרוייקט המתוכנן לקום על חניון גבעתי, שזכה להיקרא בשם "מתחם קדם":

"מתחם קדם" המתוכנן בחניון גבעתי. מקור: מרכז המידע ואדי חילווה - סילואן: http://silwanic.net/?p=1448

את מפלצת הזכוכית הזאת תיכנן האדריכל אריה רחמימוב, מי שתיכנן גם את תכנית "גן המלך", (שבמסגרתה יוקם פארק תנ"כי בשכונת אל-בוסתאן בסילואן, על חורבותיהם של 22 בתים פלסטיניים). רחמימוב, שתרם רבות לפרוייקט הייהוד של מזרח ירושלים, ראה לאחרונה שכר בעמלו ומונה לתפקיד יו"ר הוועדה למורשת עולמית בוועד הישראלי לאונסק"ו.

למי שייך חניון גבעתי ובאיזה זכות אלע"ד בונה בו?

שאלה טובה. נתחיל בדרך האלימינציה.

חניון גבעתי אינו כלול בשטח הגן הלאומי "עיר דוד", שנמסר לניהולה של אלע"ד בהליך מפוקפק ביותר. כפי שתיארתי בהרחבה בפוסט קודם, הפעילות של אלע"ד במתחם "עיר דוד" מעוררת ביקורת קשה במשך שנים, בקרב ארכיאולוגים ופעילי תכנון. לפני חודשיים בג"ץ פסק בעתירה של "עיר עמים" שיש לצמצם את סמכויות אלע"ד בשטחי הגן הלאומי "עיר דוד" לתפעול בלבד, ולהחזיר את סמכויות הניהול לידי רשות הטבע והגנים ועיריית ירושלים.

מכל מקום, חניון גבעתי איננו חלק מ"עיר דוד". מן התכנית שאושרה בוועדה המקומית בשבוע שעבר (ניתן להוריד אותה כאן, תודה לעמותת "עיר עמים") ומפסיקת בג"ץ בעתירה נגד העבודות בחניון גבעתי ניתן להבין שהשטח שייך בעצם לגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", ש"עיר דוד" היא רק חלק קטן ממנו. אך לאלע"ד לא נמסרו מעולם סמכויות ניהול ופיתוח בכלל שטחי סובב חומות ירושלים. אומנם בשנים האחרונות אלע"ד מרחיבה את פעילותה מחוץ לסילואן; היא מנהלת את תעלת המים הרומית מתחת לטיילת ארמון הנציב, מפעילה מרכז מבקרים בהר הזיתים, מקיימת פעילות קבועה בגן הלאומי "עין צורים" וגם ב"עמק השלום". ועדיין – מעולם לא פורסם בציבור שרשות הטבע והגנים העניקה לאלע"ד סמכויות כלשהן בשטח חניון גבעתי מעבר לחפירות ההצלה.

אם "מתחם קדם" המתוכנן לא יקום על קרקע ציבורית, אולי זו בעצם קרקע פרטית? רמז לכך ניתן באפריל 2009, כשהיועץ המשפטי של עיריית ירושלים, יוסי חביליו, ניסה לברר אם וכיצד התגלגל חניון גבעתי, שהיה חכור בידי העירייה עד 2006, לבעלות אלע"ד. אלע"ד הצהירה אז  שמדובר בשטח פרטי ש"הזכויות בו רשומות בספרי המקרקעין", אך לא הציגה תיעוד לבעלותה עליו. ואומנם, בסעיף 1 של פסק הדין של בג"ץ מלפני שנתיים, מוצהר שאלע"ד (וחברת "מעלה בית דוד") היא בעלת הקרקע.

האומנם? בתכנית שהופקדה בשבוע שעבר, עמוק בתוך הר של הסתייגויות טכניות, קבורה המלצה מעוררת תמיהה לוועדה המחוזית: "הוכחת בעלות על כל החלקות בשטח התכנית (הוצג רק עבור חלקה מס' 11). יש להציג חתימת שני מוכתרים במקרה והגוש לא רשום."

אהה, אז עדיין אין הוכחת בעלות. אז השטח אולי לא פרטי. אבל אם הוא שטח ציבורי, שמעולם לא נמסר באופן רשמי לידי אלע"ד – באיזו זכות היא מקימה שם פרוייקט גרנדיוזי של יותר מ-10,000 מ"ר בנוי? ואם הוא פרטי – איך בדיוק נמסר שטח ציבורי, בתחום הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", לבעלות פרטית? נזכיר שאפילו שטח הגן הלאומי "עיר דוד" לא נמסר לבעלותה של אלע"ד, אלא רק לניהולה.

נכון להיום, כל סוגיית הבעלות וזכויות הפיתוח בחניון גבעתי לוטה בערפל. הערפל מכוון, לא מקרי, ומאפשר לפרוייקט השנוי במחלוקת הזה להתקדם ללא הפרעות מיותרות של שקיפות ציבורית. בכל הזהירות המתבקשת, ובהסתמך על האופן שבו אלע"ד השתלטה בעבר על נכסים בסילואן, צריך לומר ברורות – יש חשש כבד ש"מתחם קדם" הוא פרוייקט בלתי חוקי מראשיתו.

[במאמר מוסגר: "חוקיות" מעבר לקו הירוק היא כידוע לא ערובה להליך הוגן או מוסרי; מצב העניינים השגרתי הוא שקודם השלטון יורה, אחר כך מערכת המשפט מסמנת מטרה עגולה מסביב לחור הירי; לעניין הזה כדאי להיזכר בנישול המשפטי בשיח' ג'ראח, או בפסיקה המקוממת האחרונה, שמתירה לישראל להמשיך להפעיל מחצבות ישראליות בשטח C - ביזה פשוטה של משאבי טבע, בניגוד לדיני הכיבוש במשפט הבינלאומי - משום שיש לקחת בחשבון את "הכיבוש המתמשך". כפי שנראה מיד, במקרה של חניון גבעתי, ההצדקות המשפטיות ניתנו למעשה כבר מראש. ועדיין, אין שום פסול בניסיונות העקשים של ארגוני זכויות אדם לגייס את החוק בשטחים דווקא לצד הקורבנות הפלסטינים. לשון החוק הרבה יותר הגונה מפרשניו, ואחת לכמה זמן מתגלגל הדיון לפתחו של שופט הגון, שמציג את פניו המוסריות של החוק. הליכי האישור המסורבלים לכאורה של תכניות בנייה הם ככלות הכל פשרה סבירה בין הצורך לאזן בין שלל אינטרסים סותרים. מי שבוחר להעמיד את האינטרס של עמותת מתנחלים חמדנית מעל כל אינטרס אחר איננו מייצג של "החוק" יותר ממי שמוחה נגדו. ובקצרה: את חוק הכיבוש אין לקדש, אך גם אין לוותר עליו מראש].

בכל מקרה – תודה לבג"ץ שסלל את הדרך

פרוייקט "מתחם קדם" ייצא לפועל; זה כבר כמעט סגור. במוקדם או במאוחר, מפלצת הזכוכית של אלע"ד תקום בחניון גבעתי ותספק תשובה ציונית הולמת לכיפת הסלע המנקרת את עיני המבקרים היהודים בעיר העתיקה. עכשיו אולי הזמן לבחון שנית איפה היתה יכולה מערכת החוק בישראל לעצור את פרוייקט הרשע והאיוולת הזה – ואיך היא בחרה לעצום עיניים.

בשנת 2002 החל הארכיאולוג אלי שוקרון לחפור בחניון גבעתי, ומאוחר יותר עברו החפירות לידי הארכיאולוג דורון בן עמי. ככל החפירות בסילואן (להוציא אלה שבשטח המרכז למבקרים), הן מוגדרות כ"חפירות הצלה". אין חולק על כך שבשטח החפירות התגלו ממצאים בעלי חשיבות מדעית גדולה, אבל לא יזיק להזכיר שרק מקצתם קשורים לנוכחות יהודית באתר, ואין כל ממצאים הקשורים למלכות בית דוד. התזכורת הזאת לא היתה נחוצה אלמלא תהילתה של אלע"ד היתה על חשיפת "העבר היהודי המפואר" של עיר דוד – פיקציה תעמולתית שהרבה משאבים מושקעים בפימפום בלתי פוסק שלה.

החפירות בחניון גבעתי. תצלום: עמותת "עמק שווה".

רשות העתיקות מבצעת חפירות הצלה בכל מקום שבו מתוכננים בנייה או פיתוח ויש חשש להרס ממצאים ארכיאולוגיים חשובים. הנוהג המקובל, על פי ד"ר יובל ברוך ממחוז ירושלים של רשות העתיקות, הוא זה: "רשות העתיקות מבצעת חפירות באתר (לפי אישור ממנהל רשות העתיקות) לאחר שהיזם מציג לה היתר בנייה שאמור להעיד על הליך תכנון ובנייה תקין" (דו"ח עסקה אפלה בסילואן, עמ' 19). זאת לשון החוק – סעיף 30 לחוק העתיקות.

באף אחת מחפירות ההצלה שמתקיימות בסילואן כבר שנים ארוכות – ללא פיקוח של המועצה לארכיאולוגיה, ובניגוד לעמדתם המקצועית של בכירים בתחום – לא קיימות תכניות בניין מאושרות. כך גם בחניון גבעתי. "חפירות ההצלה" שמתבצעות במקום "מצילות" את השרידים הארכיאולוגיים מתכניות שמעולם לא קיבלו היתר חוקי.

ועם זאת, לאף אחד מן הנוגעים בדבר לא היה ספק שיש גם יש תכניות לפיתוח מאסיבי בחניון.

בשנת 2008 הגישה קבוצה של 27 תושבים פלסטינים בסילואן, המתגוררים בסמוך לחניון גבעתי, עתירה לבג"ץ, בשיתוף עם תנועת "שלום עכשיו". העותרים טענו שבמסווה של חפירות ארכיאולוגיות מבוצעות בחניון גבעתי פעולות הכנה לפרוייקט בנייה של אלע"ד, ללא שום היתר חוקי. רשות העתיקות ואלע"ד טענו מנגד שכל העבודות המבוצעות במקום קשורות ישירות לחפירות ההצלה, אבל הודו בקיומן של תכניות הבנייה. בפסק הדין של בג"ץ, שניתן בספטמבר 2009 (ניתן להוריד אותו במלואו כאן), נזכרת הצהרת רשות העתיקות, שמתייחסת לשנת 2002: "בא כוח רשות העתיקות הסביר כי מרשתו מבצעת חפירות ארכיאולוגיות במקרקעין למעלה משש שנים, לאחר שבעלי המקרקעין ביקשו לבנות בו ולצורך כך יזמו תוכנית בניין עיר מתאימה."

למעשה, כבר ביוני 2005 אושרה תכנית (מס' 9030) להקמת חניון בן 5 קומות וחללי ארכיאולוגיה בשטח חניון גבעתי, בתכנון משה ספדיה. התכנית כללה גם מרכז מסחרי, אולם שמחות וחדרי אירוח בשטח כולל של 1,400 מ"ר. מסיבה לא ידועה התכנית הזאת הוקפאה, והוחלפה בתכניתו של האדריכל רחמימוב, שאושרה בשבוע שעבר. בפברואר 2007 הודה מנכ"ל רשות העתיקות, שוקה דורפמן, בישיבה של המועצה לארכיאולוגיה: "קיימת בעיה לייצר תכנית כרגע, אך הכוונה היא חד משמעית. לגבי חניון גבעתי, ייבנה חניון בסופו של דבר." (דו"ח "עסקה אפלה בסילואן", עמ' 19). מפה לשם, ה"חניון" הפך לפרוייקט תיירותי ענק.

בקצרה: מן הרגע הראשון שאלע"ד לטשה את עיניה אל חניון גבעתי, היה בדעתה רק דבר אחד לעשות שם: להקים מרכז תיירותי עצום-ממדים, עם חניון רב-קומתי, לטובת תיירים יהודים כמובן. נזכיר שמדובר בשטח ציבורי כמעט יחידי בכפר הצפוף הזה, שטח ששימש כחניון מקומי ואז הופקע משימושם של אלפי תושבים. הארכיאולוגיה לא עניינה את אלע"ד, ו"חפירות ההצלה" שהיא נדרשה להן היוו, מבחינתה, שלב ביניים שיש לדלג עליו בזריזות מירבית בכדי להכשיר את הקרקע לשלב הבנייה. למעשה, בעתירת התושבים מ-2008 הועלתה הטענה שהכשרת השטח לבנייה מתבצעת כבר במקביל לחפירות, ללא היתר.

את הטענה הזאת בג"ץ דחה, ומעניין להתעכב על מסלול החשיבה הפתלתל שבסופו הסיקו השופטים – עדנה ארבל, אדמונד לוי וחנן מלצר – כי החפירות בחניון גבעתי כשרות לחלוטין ואין סיבה לעצור אותן. ההחלטה הזאת, כאמור, סללה את הדרך למפלצת הזכוכית שתקום במקום במהרה.

כנגד העותרים, טענה רשות העתיקות שהעבודות המסיביות באתר חניון גבעתי – הקמת קירות תמך והטמנת קונסטרוקציות ברזל בעומק של 15 מטר – בוצעו מטעמי בטיחות בלבד, למנוע התמוטטויות עפר. בית המשפט אימץ לחלוטין את עמדת הרשות, ואף מתח ביקורת על העותרים שלא המציאו ראיות מוצקות לעבודות הבנייה המיוחסות (ביקורת שגובלת ברישעות – הרי אתר החפירות סגור למבקרים חיצוניים וניתן רק לצלם אותו מלמעלה).

יתירה מזאת, במשך שנים סבלו תושבי סילואן מנזקים פיזיים (סדקים בקירות, קריסת רצפות, בורות בכביש) בשכונתם כתוצאה מהחפירות ממש מתחתיהם (ראו תיעוד מפורט כאן וכאן); למעשה, כך הם גילו לראשונה שאכן מתבצעות חפירות תחת בתיהם (איש לא טרח להודיע להם מראש; ערבים, אתם יודעים). ושוב, בית המשפט קנה ללא פקפוק את גרסת אלע"ד (ומומחה מטעמה) שאין שום קשר סיבתי בין החפירות מתחת לבתי התושבים לבין הסדקים שהופיעו בהם. הכל הפוך, הסבירה השופטת ארבל לתושבים: בעצם אתם בניתם בתים לא בטיחותיים, שעכשיו מתפרקים לכם, ואילו אלע"ד יוצאת מגדרה כדי שנכסיכם לא יינזקו. איך השופטת יודעת? אה, זה פשוט: "כפי שהובהר לנו, גורמי המקצוע מטעם רשות העתיקות מלווים באופן רציף את העבודות במקום. אנו מניחים כי רשות העתיקות תמשיך ותקפיד על כך גם בהמשך עד לתום העבודות במקרקעין."

"הובהר לנו", "אנו מניחים". פסק הדין מלא במשפטים כאלה. הגרסה הפלסטינית היא תמיד "טענה לא מוכחת", הגרסה היהודית היא בגדר אמת גלויה, מעל לכל ספק.

השופטים לא תמימים ולא טפשים. הם מכירים היטב את ההסטוריה של אלע"ד בסילואן (ולו רק מרצף העתירות שהגיעו לבג"ץ לאורך השנים). הם יודעים היטב שבכל פינה שאלע"ד תקעה את חפירה, אחרי כמה שנים מתנשא שם בניין חדיש ומפואר. ובכל זאת, השופטים מעדיפים לצמצם ככל האפשר את שדה הראייה שלהם, ולראות רק את מה שאלע"ד בוחרת להראות בשלב הזה. בעוד שהעתירה מדברת על מה שעתיד לקום מעל הקרקע, השופטים קוברים את מבטם מתחתיה.

מזכיר לכם משהו? כך בדיוק התייחסו שופטי בג"ץ במשך כל השנים לעתירות של פלסטינים נגד גדר ההפרדה. השופטים התמסרו ברצון לתעמולה הישראלית כאילו הגדר הוקמה אך ורק משיקולים בטחוניים, ואין בין התוואי שלה לבין גבול מדיני עתידי שום קשר. פה ושם אומנם דרשו לתקן את התוואי, אבל הנחת המוצא היתה שמדובר ב"גדר זמנית", לצרכי ביטחון בלבד. מן הפיקציה הזאת העולם מזמן התפכח, ואפילו פוליטיקאים מן הימין התנערו ממנה זה מכבר, אבל שופטי בג"ץ עדיין דבקים בה, בערגה כמעט נואשת, כמו פעוט שמסרב להרפות מן הדובי המרוט שלו.

עד כדי כך מגיעה ההיתממות-מרצון של השופטים (מצב נפשי חריג לכאורה, שהפך לנורמטיבי בפסיקה הישראלית ביחס לפלסטינים), שהם ממש משוכנעים כי תכניות הפיתוח של אלע"ד נתונות בידיה של רשות העתיקות לשבט או לחסד. הנה עוד ציטוט בלתי ייאמן מפסק הדין:

"רשות העתיקות הסבירה כי היא התנגדה לכל שינוי בתכנית החלה על המקרקעין כל עוד לא בוצעה חפירה ארכיאולוגית של הנכס. לדבריה, רק לאחר חשיפת כל הממצאים במקום, תוכל היא לקבוע אם היא מסכימה לבניה המתוכננת ובאילו תנאים. על רקע זה החלה חפירת ההצלה במקום. דומה אם כן כי במקרה מעין זה, דווקא משום שמדובר בחפירת הצלה שהחלה על רקע רצונם של בעלי המקרקעין לשנות את התכנית החלה עליה, בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות ובעמדתה ביחס לשינוי המבוקש בתב"ע. במצב זה פוחת החשש ללחצים על רשות העתיקות שלא יתאמו את האינטרס המחקרי."

הבנתם? "בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות". כתבו ולא רעדה להם היד. כל העולם כבר יודע בספטמבר 2009 שבחניון גבעתי יקום פרוייקט בנייה של אלע"ד. התושבים יודעים, הארכיאולוגים יודעים, מנכ"ל רשות העתיקות יודע ("ייבנה חניון בסופו של דבר") – ורק השופטים הנכבדים של בג"ץ עדיין לא יודעים זאת. מפשפשים במסמכים, זוקפים גבות תמהות, מדמיינים להם מין אוטופיה של מנהל תקין, כאילו אלע"ד ורשות העתיקות פועלות מתוך ניגוד אינטרסים ולא בעצה אחת, כאילו יש בכלל סיכוי שרשות העתיקות תטרפד את הפרוייקט של אלע"ד משיקולים ארכיאולוגיים, כאילו היה פרוייקט התנחלותי אחד במדינת ישראל שלא התחיל כך, ממש כך – באמון הנאיבי (תיקון, העוצם-עיניים-בכוח) ביושרתו של השלטון, בכך שהוא כבר יפקח על הגופים האידאולוגיים (כי המדינה היא "מעל לאידאולוגיה" בפנטזיה הזאת), והוא יוודא שהם לא חורגים מן ההיתרים החוקיים שניתנו להם, כי בסך הכל – המדינה שומרת חוק היא.

מה, לא?

ומן הפנטזיה, במעבר חד למציאות. באפריל 2008, שנה וחצי לפני פסק הדין של בג"ץ,  שודרה בערוץ 1 כתבה מצויינת של נסים מוסק על המתרחש בחניון גבעתי בסילואן. בדקה 4:23 אומר הארכיאולוג ד"ר רפי גרינברג, העוקב מקרוב אחרי פעילות אלע"ד מזה שנים, את הדברים הבאים על מערכת היחסים של העמותה עם רשות העתיקות: "רשות העתיקות התחייבה מראש לפנות את העתיקות מכאן, ולהשאיר אותן רק במרתף של אותו בניין שייבנה. כלומר, רשות העתיקות כאן עובדת בשביל היזם, והיזם במקרה זה הוא עמותת אלע"ד."

זה באשר לפנטזיה הבג"צית ש"בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות."

אם יש את נפשכם לדעת מהו הבסיס הרוחני של שופטים עם בוחן מציאות לקוי כל כך, עיינו לבסוף בסעיף 22 של פסק הדין, המובא בדברי הסיכום. או אז פורקת מעליה השופטת ארבל את עולו המסורבל של הז'רגון המשפטי וממריאה אל שחקים נשגבים על גביהן של מליצות מכונפות:

"עברה ההיסטורי העשיר של הארץ מקופל שכבה על שכבה באדמתה. דברי הימים של הארץ, של העמים שחיו בה, חלפו בה ונכנסו אל דפי ההיסטוריה, נקברו במרוצת השנים תחת האדמה והפכו לצפונותיה… ביתר שאת נכונים הדברים ביחס לאזור המכונה "עיר דוד". תל עיר דוד מספר את דברי ימיה של ירושלים זה אלפים בשנים, כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך) ראו למשל: שמואל ב', ד'-ח'; שמואל ב', ט'-י"א; דברי הימים א', פרק ט"ו, פס' א', זאת הגם שהמקום עצמו מוזכר כמובן עוד קודם לכן, בסיפור עקדת יצחק) וממקורות נוספים. חשיבות חשיפת צפונותיה של עיר דוד היא לאומית ובינלאומית, היא אינה מתייחדת לבני העם היהודי אלא יש לה חשיבות לכל מי אשר מבקש להתחקות אחר תולדותיו של איזור זה שהוא ערש הדתות המונותיאיסטיות. חשיבותו של המחקר הארכיאולוגי אינה מתמצה אך בהבנת עברה של הארץ ובאפשרות לבחון אמיתותם של הפרטים הידועים לנו ממקורות אחרים אודותיו, אלא הוא שופך אור על התפתחות התרבות האנושית. ככזה, חשיבותו חוצה עמים וגבולות."

קופידון מחניון גבעתי. "ערש הדתות המונותיאיסטיות"?

מה לבלבול המוח הזה ולפסק דין משפטי? לבג"ץ פתרונים. קשה לדעת איפה להתחיל לסמן את השגיאות ועיוותים שהפסקה הזאת מכילה. ראשית, המעבר הקליל בין הממצאים הארכיאולוגיים לבין הטקסט המקראי ("כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך") – תלוש לחלוטין מן המציאות. בפועל, כפי שכבר תואר כאן ובפוסטים הקודמים בהרחבה, העדויות הארכיאולוגיות לנוכחות יהודית קדומה בתל עיר דוד הן שוליות ובטלות בששים בתוך שלל הממצאים. ובאשר ל"ערש הדתות המונותיאיסטיות" – מי יודע, אולי כיוונה השופטת את דבריה לאל המונותיאיסטי הידוע קופידון, שדמותו המגולפת נחשפה בחפירות חניון גבעתי.

כלאחר יד מוסיף פסק הדין: "חשיבותו של חקר העבר אינה יכולה להסיג מפניה את זכותם של התושבים באזור החפירות לחיות בבטחה." אבל בשלב הזה ניתן להבין שמדובר באמירה חלולה, נטולת כיסוי. וזאת לא משום שחקר העבר רומס את זכויותיהם של תושבי סילואן, אלא משום שחקר העבר, כשלעצמו, אינו יותר מאיצטלה לפרוייקט הייהוד של השכונה. ולפרוייקט הזה, שאלע"ד מוציאה לפועל מזה 25 שנה, יש שותפים נכבדים מאד בכל שדרות השלטון, החל מעיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים, דרך רשות העתיקות ומשרד השיכון, ועד מערכת המשפט הישראלית, ובמיוחד ספינת הדגל שלה – בית המשפט העליון. לא בכדי יושב שופט עליון לשעבר (צבי טל) במועצה הציבורית של עמותת אלע"ד. חנן מלצר, אדמונד לוי ועדנה ארבל יכולים לראות עצמם ראויים לשרות במחיצתו.

בסיומו של פסק הדין המחפיר הזה, במשפט החותם ממש, צץ לפתע המודחק – ספק רגש אשם, ספק ניסיון דחוק אחרון לשריין מראש מחילה-עצמית אל נוכח הצפוי לקרות: "יובהר למעלה מכל ספק כי אין בחוות דעתי כל היתר או הכשר לביצוע כל עבודה שמעבר לחפירות הארכיאולוגיות במקרקעין ולא ניתן לה היתר כדין."

יצאת בסדר, כבוד השופטת. ההסטוריה תדון אותך לכף הזכות. דקדקת על קוצו של יוד, וממרומיו של אותו קוץ תוכלי בקרוב להשקיף בנחת אל מפלצת הזכוכית שתוקם ב"מתחם קדם", הפתעה גמורה זאת מן הסתם תהיה לך, שהרי את לא הכשרת את זה, הרי כתוב במפורש בפסק הדין שהכל היה עבודות ארכיאולוגיה, ומה הקשר בין ארכיאולוגיה לבין התנחלות, בין מה שמתחת לקרקע למה שעליה, מה הקשר בכלל בין מי שבונים לו ומי שהורסים לו, הראו לי ולו גרגר עפר אחד מסילואן שהצליח אי פעם לחדור פנימה אל היכלי המשפט ולהטעים להם טעמה של מציאות.

הגיב נער שב"כ: פחחחח. בעיה ללכוד? הכי שווה זה להביא אותם לחקירה ואז להפוך אותם, באיומים, למשת"פים.

גיחך נער ימ"מ: מה קרה לכם. לפוצץ אותם במכות, זה כיף. תגידו, היה שיעורים בביולוגיה?

התפרץ נער גבעות: מי בא מחר לתג מחיר? יש הסעות מאורגנות מבית הספר.

השיבה נערת מג"ב: לא יכולה. יש לי מלא שב"חים על הראש. ומחרתיים יש בגרות באזרחות.

ורק נער מוסד חייך לעצמו ולא אמר דבר.

כשאתה בשוליים, אתה צריך לבחור איך להתייחס למרכז. ויש שתי אפשרויות בדיוק. או שאתה עסוק כל הזמן בהשוואות, מודד את עצמך מול המודל של המרכז, מתנגח בו, מייצר לעצמך הצדקות עצמיות, מחדד כל הזמן את ההבדלים בינך לבינו, ובקצרה: חי כל הזמן לאורו.

או ש: אתה מפנים לעומק את היותך שוליים, שוכח מהמרכז, ופשוט עושה את את מה שאתה אוהב ומה שאתה טוב בו, בלי לבזבז זמן ואנרגיה מיותרים במחשבות על מרכז שממילא אף פעם לא תהיה חלק טבעי ממנו. החיים קצרים, מוטב שנחיה את חיינו ולא חיים של אחרים.

והברירה הזאת של השוליים מול המרכז חוזרת ושבה בכל מקום ובכל זירה: בעשייה פוליטית, בתקשורת, בספרות ובתיאטרון ובמוזיקה.

עכשיו אני רוצה לדבר על מוזיקה. כזאת שנקראת "מוזיקת שוליים", אבל בשבילי (ובשביל לא מעט אחרים) היא בעצם המרכז. הסיבה היחידה שאנחנו בעצם אוהבים מוזיקה וטורחים לתקוע אוזניות בתוך אוזנינו בכל מיני מקומות. על כל השאר – כלומר, על המרכז המוזיקלי – אין בעצם סיבה לומר דבר. להתעקש לדבר עליו, מן השוליים, זה לעשות את הבחירה הלא נכונה.

שקט עכשיו / אסף ארליך

לא ברור, ממש ממש לא ברור, איך יצא האלבום הזה בשקט כזה. אולי באשמת השם, למרות שהמוזיקה של ארליך רחוקה מלהיות שקטה. בכל מקרה, האלבום הזה מסתמן כבר כאחת ההחמצות הגדולות של 2011. החמצה של הקהל, הכוונה. ארליך עצמו פגע בול.

זה אלבום לאוהבי הגיטרות המנסרות. עבודת גיטרות כל כך טובה לא נשמעה פה מאז… ואללה, אולי מאז ומעולם. צריך להודות שעבודת גיטרות זה לא בדיוק הצד החזק של הרוק הישראלי. מה שכל להקה בינונית משיקגו או סיאטל שכחה מזמן, להקות ישראליות עוד לא למדו. ואני לא מדבר על "סולואים" מתפתלים ומעיקים. אני מדבר על הסאונד החובק הזה, של כמה גיטרות חשמליות שמנגנות במקביל – ביחד ולחוד, אחת נותנת קצב, אחת אקורד מחזורי, עוד אחת על המלודיה, ומדי פעם כולן מתאחדות, ושוב מתפצלות. ככה. יפה כזה.

הרוק הישראלי בקושי גירד את הסאונד הזה. "איפה הילד" ניסו, סחרוף ניסה, מנסה כל הזמן. תמיד נבהלים קצת לפני הדבר האמיתי, נרתעים, מחליקים למשהו נעים מדי, מתחנף. ומהצד השני – המכסחים: "היהודים", "סטלה מאריס". לא, גם זה לא עבודת גיטרות, זה מעדרים וטוריות.

לאסף ארליך (ושותפו לנגינה, עידו אגמון) יש את זה. עשר שניות בתוך השיר, ואתה יודע את זה: אתה בידיים טובות. בשביל שירים כאלה המציאו את הגיטרה החשמלית, לא בשביל הצליל המסורס ששולט ברוק הישראלי. תעצמו את העיניים ותדמיינו איך הצליל הזה נראה: מין משהו עבה ועסיסי, לנעוץ בו את השיניים, והוא סמיך ומתמשך, דופק באטיות גראנג'ית, מדי פעם משתעשע בדיסטורשן, במתינות, תמיד במתינות, בלי חנטרישים, בלי צלילים מיותרים. ארליך הוא הגיטריסט הכי מדויק ששמעתי בארץ.

לצערי, לא הכל דבש. החולשה העיקרית של האלבום היא ההגשה הקולית. יותר מדי, ה-ר-ב-ה יותר מדי השפעה סחרופית ניכרת בשירה של ארליך (יש גם ביצוע ל"רעש לבן" של סחרוף), והיא לא עושה לו טוב. המנעד השטוח, האיפוק הרגשי, עד כדי אדישות, הפוזה הקוּלית – בעצם לא קוּליים בכלל. צילו של סחרוף רובץ על ארליך כמו כותונת משוגעים; הלוואי שיקרע אותה מעליו ויתחיל כבר להשתגע. בסך הכל השירים (וגם הקול) של ארליך הרבה יותר טובים מאלה של סחרוף. אני כנראה מסתכן כאן בנפשי, אבל עלי להתוודות: "נסיך הרוק הישראלי" לא עושה לי את זה. סחרוף הוא גיטריסט ומפיק מיומן, לא יותר. אהבתי אותו לצד פורטיס, לא אוהב אותו כסולן, לא כמלחין, לא כזמר, ולא כגואל פיוטי ישראל. ארליך, כך נדמה, עדיין מביט על סחרוף מלמטה למעלה, למרות שבשירים שלו יש הרבה יותר עוצמה, ואופי, ורגש מאשר בשירים של המאסטר.

איך המלים? בסדר. לא מדהימות ולא מביכות. רוק, אתם יודעים. תתרכזו בגיטרות.

קוד הזיכרון / טליה אליאב

סוגיית שירת הנשים לא צריכה בכלל לעלות לדיון בחברה נורמלית. מצד שני, אם היא כבר עולה, לא מזיק שיעמדו לצידך זמרות כמו טליה אליאב; כי בינינו, עם מירי מסיקה ואיה כורם קשה להגן על הצורך הדוחק בנשים שרות.

אליאב מצטרפת לנישה היוקרתית של נשים-מלחינות-מבצעות-פסנתרניות-מוכשרות-בטירוף, שמאוכלסת כבר בידי מרינה מקסימיליאן-בלומין ורות דולורס-וייס. בלי מקף בשם המשפחה, אליאב לא נופלת משתי החברות המכובדות הללו. כמו דולורס-וייס, היא לא פוחדת מלחנים קשים ולא קליטים; כמו מקסימיליאן-בלומין, יש לה קול חזק ומחוספס, והיא לא משתדלת להישמע "ענוגה", כמצוות הפלייליסט (השתיים גם חולקות חיבה עזה לכובעים בלתי סבירים).

נגינת הפסנתר שלה פחות וירטואוזית מזו של השתיים האחרות, אבל לטעמי המנעד המוזיקלי שלה רחב ומעניין יותר. מן הבסיס הג'אזי היא יוצאת למסעות נסיוניים לקברט, למוזיקה ערבית, לרוק מלוכלך וגם לטנגו לטיני. ובכל מקום היא נשמעת לגמרי בבית. חוץ משיר אחד ("מחזיקה חזק"), טעות מצערת, אין באלבום הזה שום ניסיון להתחנף לקיטש המוכר של מצעדי הפזמונים.

יש כאן השפעה מודעת לגמרי של פי. ג'יי. הארווי (שזה עדיף על השפעה לא מודעת של כריסטינה אגילרה, תודוּ), רוברט ואייט וברברה. ההפקה של האלבום מאד ישירה, לא מהוקצעת עד זרא, וזאת עוד נקודה לזכותו. האוזן מופתעת פה ושם מפריטה קדחתנית על כלים לא שגרתיים – בגלמה (מעין גרסה מוקדמת של הבוזוקי) וקאנון.

ועם זאת, אליאב מביאה אל המוזיקה חוכמה קדומה ונשכחת – חוכמת השקט. איך לייצר צליל מעניין מבלי להטביע אותו באפקטים, איך לפצל את הקשב של המאזין מבלי לאבד אותו. הרבה מוזיקאים פוחדים מן הרגעים האלה, שמשפט מוזיקלי אחד הסתיים והמשפט הבא עדיין לא התחיל; לכן הם ממהרים לדחוס אותו ברעש – מעבר תופים רועם, קרשצ'נדו של אקורדים. אליאב מפנה לשקט מקום של כבוד, משתמשת בו לרווח ולהעמיק את הצלילים שמשני עבריו. ממש כמו אמן סיפור קצר או משורר מיומן, שמתייחסים אל הרווחים בין השורות כאל חלק אינטגרלי  של הטקסט.

אבל העיקר, בלי ספק, הוא הקול של אליאב – קול נוכח מאד, ממלא את החזית, טעון רגש ותשוקה. אי אפשר להסיר ממנו את האוזניים.

יאפים עם ג'יפים / קיץ של עור נמר

האם האנונימיות המתמשכת של הלהקה הזאת היא תוצאה של שמה מעורר הרתיעה (הפוך על הפוך, אין כאן שום יאפים ושום ג'יפים)? האם זאת העובדה שהם לא מפיקים קליפים? לא מופיעים? לא מצרפים את מילות השירים לדיסקים (מסיבות עקרוניות)?

הלוואי. האמת העגומה היא שהמוזיקה של יע"ג היא באמת קשה ומאתגרת, מוזיקה למיטיבי-שֶמע עם נטיות מזוכיסטיות קלות. אין כאן סיפוקים מידיים ואין שירים שתוכלו לזמזם אחרי שמיעה ראשונה או שניה. או תשיעית או עשירית.

במקרים כאלה תמיד נשאלת השאלה – למה להתאמץ? מה מחכה לנו בקצה הדרך, שיצדיק את כל המאמץ הזה לעקוב אחרי המלודיות הפתלתלות, להבין את הטקסטים החידתיים? והתשובה היחידה שיש לי היא – שהדרך מעניינת, גם אם לא ברור לאן היא מובילה. ועוד דבר: הצליל של יא"ג הוא בבסיסו צליל חם ואקוסטי, לא צורם את האוזן (זה לא רוק תעשייתי, נניח). לא תסבלו, גם אם תישארו בסוף תמהים ולא-נגועים.

עדות אישית: הקסם מתחיל לעבוד לאט לאט, אבל דרושות בערך עשר עד חמש-עשרה השמעות כדי לספוג אותו. האלבום קצר ודחוס (37 דקות בסך הכל), זה עובר מהר.

בשמיעות ראשונות זה קצת מזכיר את "הבילויים" – משהו בהגשה הקולית המתריסה, של דניאל קיצ'לס מזכיר את נעם ענבר – אבל מהר מאד מתחדדים ההבדלים. יא"ג לא מתעקשים להיות חריפים וציניים בכל שורה שנייה, הפוליטיקה שלהם הרבה יותר מוסווית, והכל טובל באווירה מוזיקלית הרבה פחות קרנבלית. הכי חשוב: למרות שהם עוד הרבה פחות קליטים מן "הבילויים", משהו במנגנון הבסיסי של יא"ג נוגע ברגש טהור, בעוד ש"הבילויים" בדרך כלל מתקשרים איתך ברמה השכלתנית.

קשה מאד לתאר את המוזיקה של יא"ג, מעבר לשיטוט אסוציאטיבי די שטחי בין סגנונות הקאנטרי, רגאיי, סיד בארט, טום וייטס, ואפילו מזמורים אליזבתניים (כמו באחד משיאי האלבום, "פושטי היד"). המשפטים המוזיקליים ארוכים שקשה להאמין, כמעט תמיד תהיה בהם גלישה כרומאטית, דיסוננטית, שתסכל כל ניסיון "לזהות" את המהלך.

אולי מה שאני הכי אוהב באלבום המופלא הזה הוא התיזמור – הבחירה והשילוב של כלי הנגינה בכל שיר – שלא חדל לעקוץ את האוזן. יש כאן שלל כלי פריטה שמעניקים למוזיקה גוון עממי-עתיק (בנג'ו, מנדולינה, ג'ומבוש, צ'רנגו), ובקטעים מסוימים, אם אתה עוצם את העיניים, קל לדמיין לפניך קבוצת נגנים אלבנית או קרואטית שתעתה בדרך ונקלעה בטעות לחופינו. יש מינימום אלקטרוניקה, ומן הבחינה הזאת מדובר בתצוגת תכלית מרהיבה: איך מוחות יצירתיים יכולים להפיק מוזיקה מורכבת ועשירה להפליא מכלים פשוטים בלבד, ללא פירוטכניקה.

רק אוויל ינסה לפרש את הטקסטים של יא"ג; ככל שאני מבין, אין שם "סיפור" או "כוונה", אלא רצף אימפרסיוניסטי של דימויים, שאמור למקם את המאזין במרחב מסוים ולהניח לו להתבונן מסביב. מוטיב אחד שאולי אפשר להצביע עליו הוא מעין תחושת חרדה או איום מפני עולם קדם- (או פוסט-) ציביליזציוני; עולם שהתפרק מן המבנים המוכרים שלו ועתה ניצב בחורבותיו, לוחש ומרקיב. יש כמות עצומה של איזכורים לבעלי חיים באלבום: אני מצאתי שם נמלים, תולעים, עכברושים, חולדות, עורבים, צפרדעים, כלבים, ינשופים, קופים ולוויתנים, וזה חוץ מתחפושות הארנב והצפרדע שעל הכריכה, והנמר שבשם האלבום. יא"ג מתנאים בשם שמייצג את השיא המלאכותי של תרבות הפלסטיק והצריכה, אבל עסוקים באופן כפייתי בפְנים החייתי והכאוטי שמתחת לקליפה הזו.

דרגות לכלוך וניקיון / ישראל ברייט

אפתח ואצהיר שבאופן אישי, השילוב של להקה בשם "השמחות" עם סולן ששם משפחתו הוא "עליז, מואר" (באנגלית) מעולם לא הילך עלי קסם; מה לי ולכל השמֵייח הזה? אני, תנו לי דיכאון מרוכז לווריד – פינק פלויד, ניק דרייק, מאט אליוט – ואני מבסוט. שירים עולצים, לדאבוני, משרים עלי דכדוך.

לכן האלבום הנוכחי של ברייט תפס אותי לא מוכן. זה אומנם לא דיכאון איכותי, אבל גם לא "מוכרחים להיות שמח". יותר מכל, זאת אנרגיה מזוקקת של שפה, של מקצב, של חדוות השיר עצמו. ברייט הוא סוג של קוסם, שמשליך לכובע המוזיקלי שלו כל מיני סגנונות שלא קשורים זה לזה, ואיכשהו מה שיוצא החוצה נשמע סגנון טבעי ואישי לגמרי. באלבום הזה הוא חופר עמוק במוזיקה הגיאורגית, ויותר מכך, במקצב ובאינטונציה המיוחדים של השפה, רק כדי לשאוב אותם לתוך העברית המדוברת ולהתענג על ההיתוך הזה (כאן הוא מסביר איך זה עובד). השיר שמביא זאת לשיא הוא "גוז'י קחטמי" (חזיר ותרנגול, בגיאורגית), שפשוט קשה לתאר אותו במלים: מין נאום-בהול-חתוך בהגייה גיאורגית, שנמהלות בו מלים מגיאורגית, עברית, וסתם מילות נונסנס, והכל יושב על מקצב פראי וא-סימטרי. בשמיעה ראשונה התגובה שלי היתה תערובת של צחוק ובהלה; אני לא זוכר מתי שמעתי משהו דומה לזה.

פתאום אני מבין במה האלבום הזה כל כך שונה מאלבומים אחרים, למה הוא נשמע כל כך שונה. המרכז כאן הוא הדיבור, השירה סבה סביב הטונים והמנעדים של הדיבור הטבעי. להבדיל, רוב זמרי הפופ/רוק/ראפ אצלנו עסוקים בלצעוק; השירה שלהם מסתובבת במחוזות דציבליים ששום אדם נורמלי לא מדבר בהם.

העיבודים מינימליסטיים: הקול (היפה והחם) של ברייט, בס, תופים ואקורדיון. האקורדיון כאן הוא בלי ספק הגיבור הראשי, והנגן ויטלי פודולסקי עושה בו מעשים דֶמוניים ממש. הוא חד, קצבי, מלא תפניות מפתיעות, דרוך כמו קפיץ. תשכחו מכל מה שידעתם על הכלי הזה; כאן תגלו אותו מחדש.

יש גם מלים שאפשר להרהר בהן פעם ועוד פעם מבלי לחוש עלבון לאינטילגנציה: "המקום שבו אנו צודקים", של יהודה עמיחי, ושני שירים חברתיים חמוצים-מרירים ("המנקה", "התזמורת משלמת בשביל לנגן"). ויש גם לא מעט מלים שכמה שלא תהרהר בהן – לא תמצא בהן שום משמעות. הצליל הוא המשמעות.

גם כשעיני פקוחות / גבריאל בלחסן

כמו ברייט, גם בלחסן הוא קודם כל אמן מדבר. אבל אם השירים של ברייט פוסעים על קרקע דקיקה של חוסר משמעות, השירים של בלחסן מתפקעים ממשמעות, היא זבה מהם כמו מפצע מוגלתי, והשיר לעולם אינו מסוגל להכיל אותה במלואה. זוהי האמת של המחלה, והיא גולשת מעבר לשפה הבריאה, השפויה. המוזיקה של בלחסן היא לא ניסיון "לזקק" את המחלה לאיזושהי משמעות נעלה וגם לא ניסיון להיגאל ממנה דרך האמנות. המוזיקה היא, בפשטות, עוד הבט של המחלה. עד שלא תבטלו בדמיונכם את החציצה הכוזבת בין המחלה שלו לבין השירים שלו, לא תתקרבו באמת לבלחסן.

וכשתבטלו את החציצה בין המחלה לבין השירים, תיבהלו; גם החציצה בין המחלה שלו לבין הבריאות שלכם תיראה לכם פתאום קלושה להפליא.

בלחסן הוא התמכרות, והיא לא מתאימה לכולם. גם לי לקח הרבה זמן להעז. אבל כשסוף סוף העזתי, נשביתי. האלבום החדש, שהוקלט יחד עם האלבום הקודם "עתיד", בעצם חוזר אחורה אל האלבום שקדם לשניהם – "בשדות". האנרגיה העיוורת והחורכת של "עתיד" כמעט שאיננה ניכרת כאן; למעט שיר-טריפ אחד של טקסט שוצף ובלתי נגמר (Deep TMS), שאר השירים נראים ונשמעים כמו שירים אמיתיים.

הקול של בלחסן שבור יותר, סדוק יותר; הנגינה בגיטרה עדיין מתפקדת כמו עוגן של יציבות, אקורדים קצובים, לא מתפרעים – כשבחזית משתולל הטקסט הקדחתני, מלים מסתחררות למעמקים. הלחנים דומים יותר ויותר לתפילות, וכשבלחסן מדקק את קולו ונוסק בסולמות המוזיקליים מעלה ומעלה, הלב נסדק.

שורות רבות משקפות את ההפרעה הדו-קוטבית ברמה הלשונית ממש, באמצעות ניגודים חושיים חריפים: "מימיני ים זוהר / וחול אדמדם קטיפתי / ומשמאלי בוץ ופיח / אבק ועצמות"; "נעליה בצבע בהיר / עורי הלבין שירד הלילה / נדם ליבו של הדוב השחור / של זאבי הקוטב". לבלחסן יש עין חזיונית אדירה והוא מצייר אפוקליפסות בנוסח ויליאם בלייק: "אני תלוי על חבל בגובה רב / בין ההרים והגאיות / והגשר עשוי פעמונים / יהלומים וזהב מבריק / ובצד אחד שמש מסנוור / ובצד השני חושך צלמוות / ירח ערפל / וכוכבים עתיקים / ולפני עומד שרף ולא אדם".

ומצד שני – ישנן ההפוגות, רגעי אושר עילאי. זמנים שבהם המבט נחלץ סוף סוף מן הכלוב של האני ומשתחרר אל הזולת. השיר "5 בבוקר" שכולו הלל לחמלה ("השירים הכי טובים לא נכתבים בכלל / הם נכתבים על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב"), או השיר "שתיים בלילה", שמסתיים כך:

"זה כמעט פשע להרגיש ככה
גם אם יעלם אחכה לו בכל יום שיבוא
אני אחרוט את זה על הזרוע. אני אשבור את
הקיר
בשביל לזכור שיש חיים אחרים מאלה
שזה אמיתי וקרוב ורוטט בבשר
שהשכינה מציצה מבעד לחלון פעם בכמה
שנים
שהכל הבל הבלים הרגליים שלי יפות
שכדאי ורצוי לחיות גם בעולם פושע שכזה".

העולם פושע, וגם האושר הרגעי הזה הוא "כמעט פשע". אבל תראו אותו, את האיש החבול הזה, הכל הבל הבלים, הוא יודע, ובכל זאת הוא מרים עיניו, ופתאום הוא רואה, רואה ויודע: הרגליים שלי, שעומדות בתוך כל החרא הזה, יפות. תראו אותו.