ההכרזה על מצב חירום נעשית לפי החוק הירדני, שירש חוק מנדטורי קולוניאלי – בדיוק כמו החוק הישראלי. הריבון הישראלי מחוייב ומורשה להפעיל צווי חירום כאלה, מפני שלפי החוק הבינלאומי עליו להשאיר את החוק בשטח הכבוש על כנו, וצווי חירום הם חלק מהחוק הירדני. השאלה אם צווי החירום הופעלו לצורך או שלא לצורך היא שאלה שבית המשפט נוטה להשאיר בידי המפקד הצבאי ממילא.
מתוך: "על זמן ומרחב במצב חירום" עדי אופיר. בתוך: "לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום", ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 56.

הואיל וחוקיותו של מעצר מנהלי מבוסס על חוקי החירום של המנדט הבריטי, והואיל כי מצב החירום מעצם הגדרתו – כולל בחוק עצמו – הוא מצב זמני, מיהרתי לנצל את ההזדמנות פן תחלוף, הפסקתי את כל עיסוקיי ונחפזתי אל משרדו של עו"ד כץ בבקשה בהולה לעצור מנהלתית את אהוד ברק. ענה לי: "הראיות לפעילות הטרור שהמעצר יסכל נבחנות על ידי השופט ובהתאם להן מאושר הצו. על מנת להחמיר, כדי לאשר צו מנהלי, מחויב נציג השב"כ להראות שלפחות שני מקורות מהימנים ונפרדים הצביעו על הראיות". מצב חירום, מצב חירום, בלי בג"צ ובלי בצלם, תחתום כאן וכאן – צעקתי כבני גנץ הצועק על שטייניץ, אך הוא בשלו: "חשוב לבצע פרוטוקול של דיון כזה, על מנת לבסס את מהימנות ההליך למקרה של עתירה לבג"ץ", הדגיש.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4192463,00.html

לכבוד עו"ד אילן כץ.
בהמשך לשיחתנו הריני להביא בפניך ראיות לפעילות טרור שרק מעצר מנהלי יסכל:
1. מאיר דגן: הרעיון לא לעצור את אהוד ברק מנהלתית הוא רעיון מטופש.
2. עלי חמינאי: אם אהוד ברק לא ייעצר מנהלתית ישראל תימחק מהמפה.
3. יובל שטייניץ: "משרד הביטחון מנהל מסע הפחדות ואיומים חסר תקדים. אנחנו חיים בדמוקרטיה [?], בה לא הצבא קובע את סדר העדיפויות. ממשלת ישראל הכריעה על סדר העדיפויות ובמדינה דמוקרטית הצבא מצדיע להכרעת הממשלה ולא מערער על החלטת הממשלה דרך הדלפות בתקשורת ומסע אימים נגד הממשלה". ובהמשך: "אנחנו נמצאים תחת מתקפה צבאית שמטרתה לעורר דאגה וחרדה בציבור לנוכח מה שקרוי הקיצוץ החד בתקציב הביטחון. אנחנו כבר מבוהלים כי אין צבא, ואין טיסות, ואין תחמושת ומוותרים על תשלומים לחיילים ולמשפחות שכולות, ומפסיקים פרויקטים של כיפת ברזל…".
themarker.com/news/1.1640582
4. עודד שחר: "אין אף אחד במדינה שיודע מהו תקציב משרד הבטחון". (יום חמישי האחרון אצל קרן נויבך)
5. רועי צ'יקי ארד: "באחרונה הטיח תת אלוף אהרון חליווה בחיילי מילואים, כי בשל השתתפותם במחאה החברתית בקיץ אין כסף לטילים באימונים. כדאי לחשוב על ההשקעה העצומה החדשה של צה"ל. צה"ל עומד כנראה להקים גוף צבאי חדש: משמר גבול ימי. ביטאוני הביטחון מדברים על רכישת צוללות וסטי"לים ותחנה אווירית ישראלית, שתוקם בקפריסין, להגנת האסדות. ההוצאה האדירה מוטלת על תקציב צה"ל, שהופך גם לצהל"ג – צבא הגנה לגז. הרמטכ"לים הופכים לגורם שיש להתחשב בו בהפקת הגז, מנהלי חברת אבטחה של טייקוני הגז".
haaretz.co.il/opinions/1.1645584

לכבוד האזרח המודאג דרור
בהמשך לשיחתנו הריני להודיעך כי הגשתי את בקשתך לשופט בית הדין הצבאי אלוף משנה במיל' משה תירוש אך הוא נאלץ לדחות את בקשתך. לדבריו, מדובר בארבעה עמודים, מהם שלושה עמודים וחצי הם הצגת עמדה החשודה באנטי ציונות. בשורה אחת לא שלמה כותב השופט אלוף משנה במיל' משה תירוש, שלא מצא ממש בטענות….
haaretz.co.il/news/politics/1.1640790

לא אמרתי נואש. לאחר שהמאמצים לעצרו בלונדון עקב פשעי מלחמה עלו בתוהו, שלחתי איזו בלונדינית כדי לפתות את אהוד ברק בעת שהייתו שם ו"החתמתי" אותו על התחייבות לשחק בתפקיד הראשי בסרטו של הבמאי סטנלי קובריק – התפוז מעופרת יצוקה. על כך מספר בא כוחו, עו"ד אשר גרוניס: ממידע שקיבלתי עולה כי מרשי נלקח באלימות מביתו לפני אשתו וילדיו ב-03:30 לפנות בוקר. הוא עבר התעללות והשפלות מילוליות ופיזיות במהלך המעצר. לדבריו, נודע לי שבריאותו של מר ברק כבר נפגעה באופן בלתי ניתן לתיקון, והוא עשוי להיות מוסגר להאג בכל רגע. תחת הנסיבות האלו התגובה המשפטית של ישראל ("זכויות יוצרים אינה מרשם להתאבדות לאומית") היא הולמת לחלוטין.

אהוד ברק שובת רעב כמחאה על יחס משפיל, לדבריו, מצד סטנלי קובריק, ועל החזקתו על סט הצילומים מבלי שיוכל להסיט את מבטו או לעצום את עיניו כאשר מוקרן על מסך ענק צילומי זוועה של רציחת ילדים תוך כדי השמעת מוסיקה קלאסית מחרישת אוזניים בעוצמתה. כל זאת מבלי להעמידו לדין בהאג. "האויב האנטי-ציוני אחראי לכל דבר שעלול לקרות לו", הזהיר רונן אהוד שובל, ממנהיגי הג'יהאד הציוני בקריה, ת"א. בארגון איימו בתביעה אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית (slapp) במקרה שמצבו של ברק יידרדר והוא יוסגר להאג.

http://www.facebook.com/pages/Free-Khader-Adnan/236953309725144

השאלה שאתה מעלה – אל מי לדבר ואיך לדבר – עולה כאן שוב ושוב. עד כדי כך, שלפני שנתיים כמעט התיישבתי וכתבתי מסה ארוכה, רק על הנושא הזה (למעלה משמאל – "כתיבה פוליטית…"). אני מפנה אותך לשם ורק אסכם כאן בקיצור נמרץ.

אין לי שיג ושיח עם גזענים; אין לי דיון פוליטי עם אנשים שלדעתם זכויות היהודים גוברות על כל שיקול אחר. בקצרה, חבל לבזבז זמן על נסיונות סרק לגשר בין שני עולמות ערכים שונים בתכלית. זה לא משהו שבכוחו של טקסט פוליטי לעשות, זה בכלל לא בתחום ההשגה של מלים (חצייה כזאת של קווים ערכיים היא דבר נדיר מאד, שקורה בעקבות טלטלה נפשית).

בכך כנראה צמצמתי את הקהל הפוטנציאלי שלי לכ-30%, לכל היותר, מן הציבור היהודי בארץ.

מתוכם, אני גם לא סופר את המשוכנעים – 5% לכל היותר – שדעתם כדעתי. אני מכוון אל התחום הרחב יותר, של כמה מאות אלפי ישראלים, שבאופן בסיסי דוגלים בשוויון זכויות לערבים, אנשים בעלי השקפה הומאנית. הבעיה שלהם היא שהם ניזונים כל הזמן מתעמולה שקרית, תמונת מציאות חלקית וכוזבת. והתפקיד שלי הוא לנסות לאזן אותה קצת, להעיר אותם אל המציאות האמיתית, ולעמת אותה עם הערכים המוצהרים שלהם; בתקווה שמן העימות-סתירה הזאת תצא איזושהי תובנה אקטיביסטית, רצון לפעול כדי לשנות את המציאות, לקרב אותה יותר אל הערכים המוצהרים.

שום סוג של הטפה פוליטית לא צריך לכוון אל "הרוב". מספיק שמכוונים אל קבוצה משמעותית שיש בכוחה לחולל שינוי. אם קורא אותי עיתונאי בכיר (כן, יש גם כאלה במנויים), ואותו קוראים כמה מאות אלפים, ואני הזזתי אצלו משהו קל בכיוון הנכון – אז השינוי הזה הרבה יותר משמעותי מכל מיני קרבות-סרק עם טוקבקיסטים של הימין. אם קבוצה של פעילים משתמשת בידע שאני מפיק כדי לקדם מאבק חברתי כלשהו – זה משפיע הרבה יותר מאשר ניסיון לדבר אל הימין בשפתו.

בקיצור, "השפעה פוליטית" היא עניין מורכב ורב-ממדי, וזאת טעות למדוד אותו רק דרך המשקפיים הצרים של "ויכוחי צופים", מי משכנע את מי וכו'.

קודם כל אני רוצה להגיד שלדעתי הפוסט מצוין. לא בכדי אנשים פה מתבלבלים בינו ובין כתבה עיתונאית…
אבל ברמה עקרונית יותר הייתי רוצה לשאול שאלה:
התמונה שאתה מתאר נדמית לי כסימפטום של כל הסיפור הציוני. למעשה, במבט לאחור, כל הקיום היהודי בארץ ישראל למן 1910 הוא עוול מ-ת-ג-ב-ר כלפי התושבים שאינם יהודים (וגם כלפי חלק מהיהודים…), פשוט ברוב חלקי הארץ העוול אינו מוחשי כמו בסילוואן.
וכמו שזה נראה, האינטרס של ה"ישות הציונית" המתגלמת בפעולות השלטון שלנו (שנבחר באופן דמוקרטי, יש להזכיר) הוא להמשיך את קו העוול ולדחוק ככל הניתן את הערבים הצידה- וכל האמצעים כשרים.
אז איך היית מציע לשכנע אנשים שמזדהים אך ורק עם הנרטיב הציוני-יהודי שצריך להפסיק את הפשעים שאתה מדווח עליהם?
כדי לחדד – את האנשים האלה לא מעניינים הערבים כהוא-זה ולא מעניין אותם צדק שלא כולל התחזקות של האינטרס היהודי.

אני מבין שאין לך שום התייחסות עניינית לפוסט, מעבר לאמירה החלולה "הם פורעי חוק", שהפוסט מסביר יפה גם למה היא חלולה. הדרך שלך להתמודד היא לשלוח אותי לדבר על ערבים שמשליכים אבנים.

ואם הייתי "מאוזן" – זה היה מצדיק את כל מה שכתוב כאן? אז מה השאלה החשובה שצריך ישראלי לשאול את עצמו: האם לנדו מאוזן, או האם הממשלה שלי מבצעת פשעים בשמי ובכספי המסים שלי בסילואן?

(והעיתונים שציטטתי בתחילת הפוסט, התשקורת – היא מאוזנת? ומה אתה בכלל, מכון לחקר העיתונות והבלוגים, או יהודי שמעדיף לא לדעת כלום על פשעים שנעשים בשמך?)