צה"ל ואני: זאת לא פרידה, אנחנו רק צריכים קצת זמן לבד (חלק ב')
[לקריאת חלק א' - לחצו כאן]
כל מי שפגש אותי בדרך – נהגים, פקידות, כלואים-לעתיד – מביע אמפתיה גמורה עם מצבי. יותר מזה – עם עצם עבירת הנפקדות. אף אחד לא מתעניין לדעת למה נפקדתי. זה לא חשוב. מה שחשוב מבחינתם זה שמרדתי נגד הצבא. זה עושה אותי צודק מראש. כולם תומכים בי, כולם בעדי… איזו הרגשה מפנקת. לא בטוח שזה היה כך אם הייתי מספר לכולם שאני סרבן. מצד שני, גם לא בטוח שלא. איכשהו זה פשוט לא נראה רלבנטי. הקוד הלא כתוב בכלא הוא שמרגע שנכנסת בשעריו – הנחת מעברם השני את "פשעיך", והתקבלת לאחוות האסירים. האסיר שמבקש ממך סיגריה בדרך לשירותים, תורן המטבח שמגניב לך שוקולד למריחה (בשקיות חד-פעמיות, כמו של קטשופ) דרך הגדר, בתמורה לכך שתתקשר לחברה שלו ותשאל אותה אם "הם עוד ביחד" – מה לכל אלה ולסיבות המאסר שלך? כולם כורעים תחת אותו נטל, סובלים מאותה שרירות נטולת-פנים, ורק משתדלים לצלוח אותה עם ראש מעל המים.
"אתם מזמינים אליכם עֵד כשאתם רוצים לדבר טובות על עצמכם; ולאחר שפיתיתם אותו לחשוב עליכם טובות, גם אתם חושבים טובות על עצמכם." (כא"ז, עמ' 123)
צריך רק לשהות בכלא צבאי שלושה ימים כדי להבין שרעיון גיוס החובה הוא רעיון עיוועים. בכל רגע נתון יושבים מאחורי סורג ובריח צבאיים מאות חיילים סדירים שהתנגשו עם המערכת בדרך זו או אחרת. מדובר באלפים רבים מדי שנה. עריקים מסיבות כלכליות, נפשיות או משפחתיות; חיילים שנתפסו עם סמים; חיילים שמכרו נשק; אנשים שחטפו את הג'ננה; וגם סרבנים. בקיצור, ערב-רב של אנשים שיפה להם ההגדרה הקולעת – "אי התאמה למסגרת". ובכל זאת, המסגרת, כלומר, צה"ל, נאבקת בהם עד חורמה. רוב האסירים נכנסים ויוצאים מן הכלא שוב ושוב. נלכדים, בורחים, שוב נלכדים וחוזר חלילה. ראיתי בכלא חייל מדדה על קביים. כשבאו לוכדי העריקים לתפוס אותו, הוא ברח. הם רדפו אחריו במכונית ודרסו אותו. עכשיו הוא עם רגליים מלאות פלטינות, נכה לצמיתות – ושוב פעם בכלא. כל הכבוד לצה"ל.
אחיזת הצבת של הצבא בכל אותם אנשים ששום תועלת לא תצמח לו מהם (או להם ממנו) היא פארסה מקוממת. את כל ההון והמשאבים האנושיים שמושקעים בתחזוקת בתי הכלא הצבאיים ניתן היה, בישראל הגיונית יותר, להשקיע בטיפוח תנאי השירות של מי שכן רוצה לשרת בצבא. מעבָר לצבא מקצועי, בשכר, היה פותר את בעיית בתי הכלא הצבאיים באבחה אחת. אלא שזה כרוך במהפכה תודעתית של ממש במנטליות הישראלית – זו שחושלה ועדיין מחושלת בכור המצרף של השירות הצבאי לכ-ו-ל-ם.
"מדינה – כך נקראת המפלצת הקרה מכל המפלצות הקרות. גם שקריה קרים; וזה השקר היוצא מפיה: אני, המדינה – אני העם… המדינה משקרת בכל לשונות הטוב והרע; וכל אשר תאמר, שקר הוא – וכל אשר לה, גנוב גנבה אותו." (כא"ז, עמ' 106)
עבור ישראלים רבים, עצם הרעיון של שירות צבאי ברשות ולא בחובה הוא כפירה בעיקר. מעניין שחלק גדול מהם מתרעם על הפטור הגורף שניתן לבחורי הישיבות משירות צבאי, בטיעון – הצודק – שלא כל אחד מתאים ללימודי גמרא. אבל כשהצבא חוטא באותו חטא – קליטה כפויה של אלפי מתגייסים שאינם מתאימים למסגרת – נאלם קולם של המבקרים. גיוס החובה הוא עדיין טאבו מקודש, ולעזאזל העובדה שכל אזרח שני בגיל גיוס לא מתגייס או לא מסיים שירות מלא, שאלפים מעבירים את מרבית שירותם בין כתלי הכלא ואז משתחררים, ושרבבות ממש מגיעים יום יום לבסיס כאנשים כבויים, בלי שמץ של עניין או תחושת שייכות לארגון הזה שגזל שנתיים או שלוש מחייהם.
* * *
ביום השני בבוקר לוקחים אותי לראיון מ"פ ואחריו לראיון כשירות רפואית עם רופא צבאי. המ"פ ואני משעממים זה את זה במשך שתי דקות (השלישה מתעדת בכתב כל פרט מהשיחה בדקדקנות), ומשם אני מובל למרפאה. הרופא הוא סגן צעיר, נעים-סבר. הוא לוקח את התיק שלי לידו.
- אתה בן 44? גבותיו נזקפות בפליאה.
- כן.
- מה הצבא רוצה ממך? הוא לא מבין.
- תשאל את הצבא, לא אותי.
- הצבא לא מדבר אתי, הוא מסביר.
- גם אתי לא. בגלל זה אני כאן.
בסך הכל התנאים בקצינייה הם בגדר פינוק בהשוואה לתנאים בפלוגות הסדירים. החדרים לא נעולים וניתן להסתובב במתחם לא קטן; יש מיחם, טלוויזיה (שאומנם נשלטת מרחוק, מחמ"ל הפלוגה, כסוג של "מקל וגזר"), כמה ספסלים. מישהו הביא אקווריום עם שלושה דגים וכמה עציצים. יש גם טלפון ציבורי שהגישה אליו חופשית. האויב הגדול ביותר שלך הוא השעמום. צריך להיות יצירתי.
שני הדברים שהיו זכורים לי לרעה לא השתנו. אחד – ההשכמה ב-5 בבוקר (בטרומסה כשהלכתי לישון היה עדיין אור; בכלא כשהקצתי היה עדיין חושך). שתיים – האוכל. כלומר, האין-אוכל. מן הרגע שנכנסת בשערי הכלא, הרעב מציק לך. משהו בשילוב של שעות הארוחות (אף פעם לא קבועות, כנראה עוד דרך לערער את תחושת היציבות של האסיר), המרווחים ביניהן, וכמובן, איכות המזון – מותיר אותך בחסך קיבתי מתמיד.
06:30, ארוחת בוקר (שעה וחצי אחרי ההשכמה, הבטן מקרקרת): ביצה קשה, סלט (כלומר, עיגולי מלפפונים ורצועות פלפלים מעורבבים, בלי תיבול), גבינה לבנה, תה מתוק להבחיל, פרוסות לחם לבן יבש ומקומט.
12:00, ארוחת צהריים: 3 עיגולי שניצל מעובד בקוטר של 5 ס"מ, פושרים-קרירים, פסטה שמנונית ופושרת, מתובלת עד חורמה, סלט ירקות, מיץ פטל בטעם יומולדת, בננה, פרוסות לחם לבן יבש ומקומט.
18:00, ארוחת ערב: כוס מרק, גושי פתיתים מטוגנים-שרופים-פושרים, מלוחים מני ים, סלט, גבינה לבנה, פרוסות לחם לבן יבש ומקומט.
בין ארוחת הצהריים לערב (6 שעות) ובין הערב לשעת השינה (5 שעות) – גורנישט. הבטן נדבקת לגב. צריך לסמוך על נדבות שמוגנבות פנימה בידי תורני המטבח (נגד התקנות). מגיעה שעת הארוחה, אתה מסתער על השולחן, ומיד גואה בך בחילה. הו, המעשים שהצבא עושה בפסטה, אין להם שיעור.
"הגידו לי גיבורים, מה הכבד מכל? שואל הרוח המושך-בעול, הגידו לי ואשימנו עלי ושמחתי בחוזקי. האם לא זה: להשפיל את עצמך כדי להכאיב ליהירותך? לתת לסכלותך להאיר כדי ללגלג על חוכמתך?" (כא"ז, עמ' 72)
כשהגעתי, היו בקצינייה שלושה אסירים. למחרת השתחררו שניים ונותרנו רק אני ועוד אחד. הוא איש קבע בן 25, חייכן, שפוט ל-20 יום על נפקדות של 11 יום. השעמום קשה עליו יותר מעלי. אשתו מתקשרת בערך 15 פעם ביום, לפעמים בהפרשים של 5 דקות. היא בדיכאון, הוא אומר לי בחיוך. ביתר הזמן הוא מתהלך כה וכה ושורק. כל מנגינה שנקלטת באוזניו, ולו באקראי, מעובדת מיד לשריקות. אחרי שצפינו בטקס יום הזכרון הוא התחיל לשרוק את "התקווה"; שוב ושוב, עשרות פעמים במהלך הימים הבאים. מדי פעם עבר ל"דוד משה היתה חווה", ואז חזר להמנון.
תוך יום וחצי אני מארגן לי מעין סדר יום קבוע. אחרי ההשכמה ב-5 אני מתחבא במיטה, עד ארוחת הבוקר. אחרי ארוחת הבוקר – שוב למיטה, מנסה לגנוב עוד שעת שינה או שעתיים. ב-8 מתחילות ההצקות – ספירה, מסדר מ"פ וכדומה. לקראת 10 זה נרגע. אני יורד מהמדים ולובש קצר, מאלתר לעצמי אימון כושר. העזרים: מזרון צבאי והרבה משטחי פח מגולוון. אחר כך הולך להתרחץ. זה יוצא טוב, להתרחץ בצהריים, כשחם, כי אין מים חמים במקלחות (כבר חודשים, נאמר לי). ככה צועקים פחות מהקור. ב-11 פותחים את הקנטינה. כל אסיר זכאי להקצבה של 7.5 שקלים ליום. הבעיה שאין בקנטינה כלום חוץ מסיגריות נובלס; זה בעצם דוכן סיגריות. אני קונה חפיסה בהקצבה שלי ונותן אותה לאסיר השני. רוב האסירים – כמעט כל מי שנתקלתי בו – מעשנים כדי להעביר את הזמן. אולי זה גם עוזר להתמודד עם הרעב.
ב-12 ארוחת צהריים. אחריה אני הולך לישון. השעות נערמות זו על גבי זו, חייבים להרוג זמן. ב-3 אני קם, עושה לי קפה בוץ צבאי. עדיין רעב. קורא ב"כה אמר זרתוסתרא", רושם רשימות בפנקס. אחר הצהריים נהיה קריר, בבת אחת, מתכסים בבגד ארוך ומחכים לארוחת ערב.
"קשה לחיות עם בני האדם, כי השתיקה קשה כל כך." (כא"ז, עמ' 158)
* * *
בכל שעות היממה אנחנו שומעים מסביב צעקות על אסירים. מצד אחד – מערכת הכריזה האימתנית של הכלא האזרחי הסמוך, כלא כרמל, שגדרותיו ממש נושקות לגדר הקצינייה. הכרוז מתזז את האסירים בלי סוף, וברקע נשמעות גם נביחות הכלבים ששומרים על הגדרות. מתוך כלא 6 עצמו – המד"כים גוערים בכלואים, מקריאים להם זמנים (עשר, תשע, שמונה…), מטיחים בהם אשמות מגוחכות. הצעקות החזקות ביותר, שמתי לב, הן של המד"כיות. בעוד שהמד"כים נזקקים רק לעתים רחוקות להרים את קולם, המד"כיות עושות זאת כל הזמן. בעבר לא הבנתי את העניין הזה, עכשיו נדמה לי שזה בסך הכל מין מנגנון הגנה; "מעטפת בטחון" של צעקות וגערות שמטרתה להרחיק את האיום הנוכח-תמיד, המרומז בחיוכים מלוכסנים ומחוות גוף ידועות, מצידם של מאות אסירים גברים, עצבנים וחרמנים, המקיפים אותָך יומם ולילה. ובכל זאת, קשה שלא להבחין, לפחות בחלק מן המקרים, שמדובר בהצגה שכולם שותפים לה – אשה בודדה עושה שפטים בעשרים, שלושים בחורים – וכולם מפיקים ממנה סוג של עונג פרברטי.
"אתה הולך אל נשים? אל תשכח את השוט!" – (כא"ז, עמ' 130)
[הערת שוליים: המיזוגניה הידועה של ניטשה היתה קשורה, ככל הנראה, ברקורד אישי עגום במיוחד של כשלונות ושברונות לב רומנטיים. את הציטוט המפורסם לעיל ניתן גם להבין מכיוון הפנטסיה המזוכיסטית, כפי שנרמז אולי מן התצלום הלא-פחות מפורסם הזה].
שגרת הכלא דוחקת עוד ועוד את הסיבה האמיתית שאני שם – הסרבנות – לשולי התודעה. כך היה גם בפעמים הקודמות שנכלאתי, אבל הפעם זה מסתדר אפילו טוב יותר עם הנסיבות האבסורדיות משהו שהובילו למאסר הנוכחי. אני לא מרגיש שום צורך "לחפור" בעניין הסרבנות. לא מפני שהיא איבדה משהו מצידוקה אלא בדיוק להיפך; כל הנימוקים נגדה קרסו לגמרי. בשלב הזה של חיי – ויסלחו לי האורחים הטריים, שלהוטים להתכתש בשאלות הרות-גורל של גבול הציות וכדומה – לנמק מדוע אני סרבן זה כמו לנמק מדוע אני נועל נעליים (ואת הטריים אַפנה אל הקלאסיקה).
האמת תיאמר שניטל עוקצה הפוליטי של תנועת הסרבנות בישראל. העוקץ הזה היה תמיד תלוי בתהודה ציבורית, ומרגע שזו התפוגגה – בין אם ממיעוט המסרבים או, מה שיותר סביר, ממדיניות ה"הכלה" של הצבא – חזר הסירוב להיות אקט פרטי בעיקרו, ולא פוליטי. זה כמובן לא גורע מצדקתו; המעשים של צה"ל בשנים האחרונות הרחיקו אותו אלפי מילין מגבול הלגיטימיות שראוי לכל אזרח הגון להסכין איתו. אבל שאלת האפקטיביות הפוליטית איננה מוכרעת, למרבה הצער, בזירת המוסר הפרטי, אלא בספירה של הניראות הציבורית. תקופות התהילה של הסרבנות מתרכזות בשעה שפורצים עימותים צבאיים רחבי-היקף שבהם תוקפת ישראל – כמנהגה בשלושים השנים האחרונות – ריכוזי אוכלוסיה אזרחית. שעה כזאת, שנדרשת בה החלטה אישית אמיצה, נגד הזרם, בזמן שהזרם אינו סולח ל"בוגדים" - היא שעתה הגדולה של הסרבנות. ביתר הזמן, היא מעלה אבק.
"התשוקה לעדר קדומה מן התשוקה ל"אני": וכל זמן שהמצפון הנקי נקרא עדר, רק המצפון הרע אומר "אני"." (כא"ז, עמ' 121)
אבל הסיפור עכשיו הוא הסיפור הקטן שלי. כשאני מביט על האירועים ממעוף הציפור, אני מבין שצה"ל מנהל מולי מערכה אבודה, נגד הזמן; או-טו-טו אני נשמט מידיו. את הסיפור הזה מפליאה לספר, בלי מלים, התמונה הבאה.
כך נראית תעודת הקצין שלי במילואים. ביני לביני, כשנח עלי הלך רוח גותי, אני קורא לה "תעלומת הדיוקן המתפוגג". במהלך השנים התערפלה דמותי שבתמונה, בלי כל התערבות מצדי, עד שהפכה לרוח הרפאים המטושטשת הזאת, חלולת המבט. זה לא קרה לאף תמונה אחרת שלי. תנו לתמונה הזאת עוד כמה שנים והיא תדהה ותיבלע לגמרי בדף האפור, כמו ביצייה שטובעת בים של שמן על מחבת צבאי. אמונה עממית גורסת שבאותו רגע בדיוק יימחק כל זכר לשמי במחשבי הצבא. הו לנדאו, יהמהם אז אֵי-מִי בפרקליטות הצבאית: ההיית או חלמנו חלום?
"לרצות לאחור – זאת לא יוכל הרצון; דבר זה, שנבצר ממנו לשבור את הזמן ואת תשוקת הזמן – דבר זה הוא צערו הבודד ביותר של הרצון. הרצייה משחררת: מה הוגה הרצייה עצמה כדי להיפטר מצערה ולצחוק לכלאה? אח, כל כלוא משתטה! ואף הרצון הכלוא יגאל את עצמו כאחד השוטים." (כא"ז, עמ' 221)
Like this:
65 תגובות
סגור לתגובות.
קראתי את הפוסט על שני חלקיו. אני מתקשה להבין מה המסר שרצית להעביר. הביקורת על חוק גיוס חובה, היטבת לכתוב, ראויה להתייחסות נפרדת. ביקורת על הנעשה במתקני הכליאה הצה"ליים לא ממש ראיתי – וגם אם משעמם, והאוכל לא טעים ומגיע רק בשלוש ארוחות, אני לא רואה בכך הפרה יסודית של זכויות אדם. אני מניח שאם זאת היתה העוולה היחידה שאתה מוצא בצבא, לא היית מסרב ונפקד בגלל זה. מצד שני, אם העונש על נפקדות או סרבנות היה נזיפה או מעצר בית של שבוע, האם זה היה מקטין או מעלה את ערך הסרבנות? האם זה היה משנה משהו מבחינה מצפונית או רגשית? מקל על סרבנים? מקשה על שוללי סרבנות? בקיצור – יומן הכלא שלך הוא מעניין מבחינה סיפורית, אך נדמה לי שהוא מרחיק ממהות הבלוג, מהמקום בו אתה נלחם על זכותך להביע את דעתך.
בכל מקרה, טוב לדעת שחזרת.
תענוג קריאה צרוף. אני אעז ואומר שיש סיכוי שאתה אמן של כתיבה.
עידן, פוסט נהדר.
בשירותי הצבאי ביליתי 41 יום נהדרים בכלא 6. הצבא שפט אותי – חייל מצטיין פעמים, אפילו בקורס מ"כים, מועמד לקורס קצינים שסרב להיות קצין ביחידתו – וכלא אותי ל-41 יום 3 חודשים לפני תום שירותי הצבאי. במשפט אף הורדתי מדרגת סמ"ר לדרגת טוראי.
במילואים קיוויתי לפחות, שייפלטו אותי מהיחידה הארורה בה שירתתי. אבל לא. המג"ד הארור שלי במילואים היה גם המג"ד שלי בסדיר. ללא תקווה, וללא מילים התייצבתי תמיד לשירותי מילואים מלא תירוצים, ואיכשהו הצלחתי במשך 5 שנים לבלות תמיד פחות מ-5 ימים למרות שתמיד נקראתי ל-30.
אבל אני מודה שתמיד פחדתי לחזור על חויית הכליאה, והמשפט המגוחך, והאזיקים על הידים.
במקום 14 יום כלא כל שנה, גזרתי על עצמי גלות בנכר. בינתיים כבר 3 שנים פטור ממילואים. בקרוב 4. מעניין מתי הצבא יישכח אותי.
לפעמים אני חושב, אולי היה אחרת, אם הייתי יותר אמיץ ולא בורח לחו"ל. אולי הייתי מצטרף להפגנות בבלעין. אולי הייתי מבלה עוד שבועים באיזה צינוק של השב"כ. השאלות מקננות בי. הלוואי והיה לי האומץ שלך.
תודה לפחות שאתה כותב.
פשוט התגלגלתי מצחוק ממש מהמשפט הנפלא הבא על התמונה הנעלמת ומיטשטשת: "ביני לביני, כשנח עלי הלך רוח גותי, אני קורא לה "תעלומת הדיוקן המתפוגג". אהבתי את ההמשך עם הסימבוליקה האירונית סרקסטית. וגם את הציטוט של נישטה שכבר מזרים רוח קרירה אחרת מעט הלך רוח כאוב מפוכח
והרהור קטן. עכשיו עם כל מה שביבי עושה ומעולל שם בוושינגטון ובכלל, קשה לראות אפילו התחלה של מחשבה לקראת צבא מקצועי, למרות החלמאות וההפסדים בכל התחומים גם הכלכליים של המשך קיום צבא אדיר כזה ומסורבל צבא "העם". צבא עם מדינהקטנה ליד
טל: לא נהנית? אל תשלם. אבל אנא ממך, אל תלמדני על "מהות הבלוג". בפוסט הזה יש הרבה מן המהות.
עוז: כואב לי לשמוע שבגלל המילואים עזבת הארץ. אני יכול לחשוב על הרבה סיבות לעזוב, אבל מילואים (או כלא) היא לא אחת מהן. הרי לא היו מכניסים אותך כל שנה ל-14 יום. מתישהו גם התענוג הזה היה מסתיים. ועד אז – איך כתב ניטשה – נוכל "לצחוק לכלאנו".
העובדה שיש אותך בעולם, הופכת אותו להרבה יותר נסבל. תודה.
עידן,
אל תדאג. לא עזבתי רק בגלל המילואים. עזבתי, כי נמאס לי לשלם שכר לימוד שערורייתי, שאחריו אצטרך לעבוד בשכר מינימום 6 ימים בשבוע, ולהדחק בתחבורה ציבורית לא יעילה, לשתות מים מזוהמים, ולנשום אויר חרא. וכל זה בשביל להיות העם הנבחר שמדכא עם אחר, במקום הכי בטוח ליהודים בעולם, שבו מתים כל שני וחמישי כמו זבובים.
לא, עזבתי כי נשבר לי לחיות כמו פיראט עם הסכין בין השיניים, בווילה בג'ונגל. עשיתי כהמלצת ברק, וברחתי הרחק הרחק עם הזנב בין הרגליים. פחדן שכמותי. במקום 30 ימי מילואים בשנה. אני מקבל 39 יום חופשה בתשלום, ויש לי אפילו קרן פנסיה, ותחבורה ציבורית חינם.
התגובה שלי לא עסקה בשאלה אם נהניתי או לא (ובכל מקרה קבלת על כך תשובה אישית מפייפל). בנוסף אני מקבל את ההערה שלך וחוזר בי מהאמירה על מהות הבלוג, זה אכן לא תפקידי.
משהסרתי את שתי המשוכות הללו, אשמח לשמוע התייחסות ליתר טענותי. באופן ספציפי – פירטת את המשמעות הפרוזאית של "שבעה ימי מחבוש", ואני מתקשה להבין אם יש כאן סגירת חשבון אישית או מסר רחב יותר. יכול להיות שאני בכלל מתקשה בהבנה.
היי עידן, בקשר לתגובות האסירים על אקט הסירוב שמע סיפור:
כאשר הגעתי לכלא בפעם הראשונה, ניגש אלי בן גיגי (שם בדוי) עריק נטו מכל שנות השירות הסדיר ועוד 15 שנים של השתמטות גורפת, עד שלבסוף כעבור 18 שנה נלכד בכף ידם הקשה של לוכדי העריקים ומיד עם הגיעו הפך לזקן העריקים. כולם עשו לא כבוד, עם רקורד מדהים כזה.
כאמור כשהגעתי לכלא הוא עצר אותי בתור לאוכל ושאל בקול עבה: "פלמה למה אתה יושב?" התלבטתי מה לענות ולבסוף עניתי בשקט: "סירבתי לשרת בלבנון". עכשיו התרחשה סצנה מדהימה. הלסת של בן גיגי (שם בדוי) נשמטה בערך עד לאיזור הברכיים ולאחר שהצליח להשיב אותה למקומה שאל בקול נדהם: "תגיד אתה השתגעת? חשבת מה יקרה לצבא אם כולם יעשו כמוך?"
ולגבי הסיפור המדהים על התמונה הנעלמת. הרי שהיא מזכירה במהופך את דיוקנו של דוריאן גריי. וקבל סחה על השיבה לחירות ועל הליווי הצמוד של ניטשה שאירגנת לך בכלא.
עוז: אין מלים בפי. יפה אמרת.
טל: שמע, אין לי מה לפרשן כאן. הבלוג הזה הוא בעיקרו בלוג פוליטי. הכתיבה הפוליטית באה בכל מיני צורות וטעמים, ולכל אחד מהם זמן ותפקיד משלו. גם שני הפוסטים האלה היו פוליטיים לגמרי – וזה לא שולל את היותם אישיים וסיפוריים. אתה מתקשה להבין את המסר, ואני מתקשה להבין את הצורך שלך בתיוג קשיח של טקסטים לכאן או לכאן. בזמנו כתבתי מסה נרחבת על כתיבה פוליטית (למעלה משמאל). נדמה לי שהפסקאות האחרונות שלה אולי יבהירו לך את הפונקציה של טקסטים כאלה (דבר שכבר עולה מעצמו מהרבה תגובות).
דודו: אחלה סיפור. הציווי הקטגורי בתור לאוכל. ודוריאן גריי – כמובן, כמובן.
אוי, סיפורי לוחמים, איזו נוסטלגיה
מנסיון של פעם אחת, אני זוכר את זה שונה, אולי בגלל שהייתי צעיר בהרבה. הייתי חוגר במילואים, אותי שלחו לכלא 4, כלא 6 נחשב לאיזו שמועה מתוקה ולא מבוססת – כולם ניסו לארגן העברה לשם, שמעתי שיש חדרים (אצלנו ישנו שלושים אסירים באוהל מחלקה). האוכל הוא אוכל צבאי די סטנדרטי אלא אם כן בשנים האחרונות המטבח הצבאי השתדרג פלאים, והטריק הוא להפוך לתורן מטבח בעצמך, זו עבודה מועטה שהמון צ׳ופרים בצידה (בשבוע האחרון לכליאתי כבר כמעט לא עשיתי מסדרים), וככה גם לא חסר אוכל.
הסרבנות שלי לא עניינה איש. בכלא, במיוחד של חוגרים, מתקיים יקום בפני עצמו, והעבירות הצבאיות שעברנו מרגישות כלא רלוונטיות. אישית, חשבתי אז ואני חושב היום שבחודש שביליתי בכלא 4 פגשתי בכמות הגדולה ביותר של אזרחים טובים שראיתי אי פעם במקום אחד. רוב האסירים היו עם מידה בריאה של חוסר אמון בממסד, ספקנות מרעננת לגבי השלטון, ונטיה לומר לאנשים שאומרים להם מה לעשות לקחת את הפקודות שלהם ולדחוף אותן לתחת. לייק.
כתוב נפלא
מצטער בשבילך שעבר את כל הסיוט הזה
שלומי
יש סיפור ישן על אחד ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית באנגליה שנכנס לכלא בשנות ה – 30 מתישהו. שותפו לתא, גנב מורשע, התגלה כאנטי-קומוניסט עוין משום ש "your lot have no respect for private property"
סדנא דארעא חד הוא.
תודה,
לי הספיקו ארבע שנות שירות ועוד יום מילואים…את חוית הכלא חסכתי מעצמי -
"המדרון מוביל לטחנה, אך המאמץ אינו מוביל לדבר" כדברי פרננדו פסואה בספר האי-נחת
ימים טובים יותר יגיעו ובהם לא יהיה עוד כלא 6
"רצועות פלפלים – לא מטובלות". אין גבול לאכזריות הציונים.
"לא מטובלות" – אין גבול לעילגות הציונים.
אופס. יצא פחות טוב מכפי שייחלתי.
ובכל זאת, עידן, אני מזדהה עם כאבך. אני מקווה שלא גוועת ברעב בגולאג הציוני.
אגב, האם לסרבנותך יש השלכות על המשך דרכך באוניברסיטת בן-גוריון?
כן, חלק ב' לא הכזיב בכלל.
פוסט נהדר. פעם הבאה (שאני מקווה שלא תהיה) תקח איתך את קפקא. כל התאורים על כך שלאף אחד אין מושג על מה ולמה כולאים אותך וזה גם לא רלוונטי נראים מתאימים יותר לו.
פוסט מעולה, כמו תמיד.
הנה תזכורת להשפעה הפוליטית:
"האם חולל דב וייסגלס את המהפך שחל בשרון?[...]וייסגלס מבטל את הטענות הללו כלאחר יד. הוא לא מתכחש שתמך מלכתחילה בהתנתקות. לא מסתיר את העובדה שהניח על שולחנו של שרון את העובדות: הבעיה המדינית, הבעיה הכלכלית, בעיית הסרבנים. והוא אכן זה שהבהיר לבוס שהעולם לא ירפה מאיתנו. שהאמריקאים לא יוכלו לתמוך בנו לעד"
לראיון המלא עם דב וייסגלס: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/486151.html
טל: כן, לראיון הזה התכוונתי. היה גם איזכור מפורש למכתב הטייסים.
גיל: קפקא? אין סיכוי. בכלא נחוצה מאד השראה לחופש, לשחרור, ולא נבוט בראש.
ברוך בואך. שני החלקים כתובים בצורה רהוטה וחלקה. יכולתי "לחוש" את תוככי הכלא.לא יודע אם קראת,אבל כותב יקר כתב בלוג בו קרא לשיחרורך, והעלה ביקורת לגבי דרך התנהלות הצבא בעניין סרבנות המצפון.
http://shoeyraz.wordpress.com/2011/05/13/%D7%94%D7%93%D7%9C%D7%AA-%D7%A0%D7%A1%D7%92%D7%A8%D7%AA/
סוף מצוין, אני חושש כי כך קרה גם לתעודותיי הצבאיות אחת אחר השניה
אבל המספר האישי אף פעם לא דוהה מהר באותה המידה.
כן, אזרח, אותו כותב יקר הגיב מיד אחריך, ואכן הודיתי לו. שועי – ממספר אישי ישחרר רק המוות.
אח, צחקתי כהוגן.
רק התפלאתי (התאכזבתי?) לגלות שאתה (היית?) קצין.
יסמין, אני מקווה שהצחוק היה קצת מכאיב. אחרת למה אני עמל?
הייתי אפילו קצין טוב ומצטיין. אומנם לא קרבי, אבל מאד מקצועי ומסור. הבחירה בקצונה – אנחנו מדברים על גיל 19 – נבעה מהידיעה שיש הבדל של שמיים וארץ בהתייחסות של הצבא לקצינים ולחוגרים, ובמיוחד במילואים. היה לי חשוב לשמור על מידה מסוימת של אוטונומיה גם במסגרת הדורסנית הזאת.
בכל מקרה, התודעה הפוליטית הבשילה הרבה אחרי זה. לא היו אנרכיסטים, לא ידעתי בכלל על אופציות אחרות. כולנו היינו מפא"יניקים…
איזה יופי, אילו דימויים. ואכן ,כפי שהעירו, התמונה המתפוגגת היא שיא מתאים לסיום הרשימה.
בתור מי שלא היה בכלא עניין אותי מאוד מה שכתבת על אוסף האאוטסיידרים הנמקים בכלא בעוון חוסר התאמתם.
אם תרחיב פעם, זה עשוי להיות מעניין מאוד.
ואגב דאגב, אפשר לקבל את המתכון שלך לכתיבה?
לכאורה, אם אני צריך לנחש, יש כאן סוג של כתיבה פוליטית בצורת סיפור אישי תוך כדי סובלימציה חמורה שבה כל הרגשות האישיים עוברים אילוף לכדי אמירה תרבותית.
השאלה איך אתה מצליח לבנות סיפור עם התחלה, אמצע וסוף?
ואיך אתה משלב את האמירות שלך בצורה שמצד אחד ישאר הסיפור ומצד שני זה לא יהיה נרקיסיסטי?
תודה, אהרון.
אין לי "מתכון". יש לי אוזן. כלומר, אני מאד מודע לבחירה של המלים, לקצב של המשפט, למרווחים בין מה שנאמר לבין מה שמובן. ואני מנסה לשכלל את הכלי הזה כל הזמן. אבל השאלה שלך, אני חושב, התייחסה להבט כללי יותר, של המבנה, השילוב של החומרים. והתשובה היא שבדרך כלל אין מבנה ידוע מראש, יש חומרים. יש פסקאות, יש ציטוטים. ואני מניח אותם על המסך, ונותן להם לשוחח אחד עם השני, ואז מגלה איך הכי טבעי להם להסתדר. ונותן לזה לקרות.
להימנע מנרקיסיזם? חשוב מאד. קריטי. התמונה חשובה תמיד יותר מן הצייר. איכשהו זה מובן מאליו בסוג הכתיבה הזה, במוטיבציות של הבלוג הזה.
באופן כללי, אני לא חושב שיש מתכון חיובי לכתיבה טובה. מה שיש – והדבר היחידי שיש טעם ללמדו בסדנאות כתיבה – הוא כללי "לא תעשה". מאילו טעויות ופחים יקושים יש להימנע. אולי פעם אכתוב גם על זה (רק שהפיתוי לסאטירה גדול מנשוא).
לסיום – פוסט עתיק על "איך לכתוב", שיר שאני מאד אוהב, של ט. כרמי:
http://idanlandau.com/2008/07/20/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%98-%D7%9B%D7%A8%D7%9E%D7%99/
חלק ב' מעולה ומצחיק.
מה לא נאלצת "לשמור" בפטרול המטורלל מעל גג הכלא?
אגב,אשמח אם תסביר את המשפט של ניטשה :"התשוקה לעדר קדומה מן התשוקה ל"אני": וכל זמן שהמצפון הנקי נקרא עדר, רק המצפון הרע אומר "אני"." (כא"ז, עמ' 121)
תודה
איתן
עידן,
זאת הדרך הטובה היחידה שאני מכיר לשכוח את המס' האישי ועוד כמה מספרי זהות אחרים:
מן המשטרה לפני שבוּע
שאלון חריף לקורף שֻגר:
מיהו וכיצד הוא ומדוע.
מה מספר הבית בו הוא גר.
אם רַוָּק, נשוי, ואם- אז למה,
שנת לדה, ויום, ועיר או כפר.
אם בכלל מֻתָּר לוֹ, ועד אנה,
פֹּה יגור ואיך (נא לדיֵּק)
מה אמוּנתוֹ, וכסף כמה,
שאם לא כן, יעוף הרחק
למעצר. עד כאן,
חתומים: בורובסקי, הֶק.
קוֹרף משיב קצרות, ולעניין:
"לידיעת הדרג העליון:
על יסוד בדיקה אישית מוּכן
המוּצר דלהלן לטְעֹן
שאינו קים על פי כללֵי
המדינה הזאת, ובנידון
הוא מביע (בשולי
האגרת) צער ויגוֹן.
קוֹרף. (לכבוד משטרת וכולֵי)".
המנהל קורא בתִמָּהוֹן
[כריסטיאן מורגנשטרן, 'המשרד הממשלתי', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם וערך שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמ' 27-26]
ואזרח- תודה רבה (-:
אכן שאלתי נסובה יותר על המבנה מאשר על הקצב, המשפטים והמרווחים. למרות שמשפט כמו "הו, המעשים שהצבא עושה בפסטה, אין להם שיעור", הוא פשוט יפה כשלעצמו.
לכאורה, הייתי גם מעיז וטוען שברגע שבחרת לספר בצורת סיפור אישי הרי "האוזן" שציינת תצוץ באופן טבעי. וכן לגבי ההומור שמביא לכאן גם מצביעי מרכז כמוני. יתרון האישי הוא תמיד באסוציאציות ובהומור שהוא מצליח להוציא מהכותב. אך דא עקא שהאישי עלול לגרור למחוזות הנרקיסיזם במקרה הרע ולשטחיות במקרה הטוב.
מה שבולט כאן זה ראשית המבנה המופתי המתחיל בחזרות ליום הזיכרון ומשם עובר ביעף לכנסים בחו"ל וחוזר שוב לראשית. ושנית כמובן את השילוב שבין האישי לפוליטי. הרי הפוליטי לבדו נוטה לשעמם ולהיות דידקטי. האמנות היא לשלב בין יתרונות הפוליטי והאישי ולא בין מגרעותיהם.
צריך גם לדון בהומור. דומני שבמאמרך הישן-נושן ב"סטודיו" לעגת לפוסטים הישראלים על כתיבתם הצחיחה והרצינית עד אימה. דומני גם שחוסר ההומור היא אשמה המושלכת תדיר, בעולם וכן בישראל, כלפי השמאל הרדיקלי (אני נזכר בתגרות של האמורי עם החברים של ג'ורג').
ושוב, נראה לי שהסוד טמון ביכולת סובלימציה ואיפוק להעביר את החוויות האישיות בעשרות מסננות מבלי לאבד את חיוניותן.
לאהרון,
אוסף האאוטסיידרים אינו נמק בכלא. זוהי פרופגנדה המופצת אם בתמימות ואם במזיד ותכליתה להרתיע אנשים טובים ותמימים מלהחליט החלטות. בתקופת שירותי הצבאי רבים מחבריי הסכימו עם דרכי אך פחדו, פשוט פחדו, מתנאי הכליאה. את אוסף האאוטסיידרים תיאר יפה גיל, כמה תגובות למעלה: "בחודש שביליתי בכלא 4 פגשתי בכמות הגדולה ביותר של אזרחים טובים שראיתי אי פעם במקום אחד. רוב האסירים היו עם מידה בריאה של חוסר אמון בממסד, ספקנות מרעננת לגבי השלטון, ונטיה לומר לאנשים שאומרים להם מה לעשות לקחת את הפקודות שלהם ולדחוף אותן לתחת".
אך פרט לאותם אאוטסיידרים הגיעו לכלא הרבה מאד סרבנים בעל כרחם. חיילים שבעיות משפחתיות, כלכליות ואחרות גרמו להם לערוק מהצבא הציוני. מאיר עמור כתב על כך מאמר חשוב ביותר – "ההיסטוריה המושתקת של הסירוב החברתי".
http://www.kedma.co.il/index.php?id=1295&t=pages
אני התוודעתי אליהם עקב מנהג משונה שרווח בשנות ה90 (ייתכן כי גם כיום, אינני יודע) לכתוב מכתב מחילה לאלוף פיקוד או לנשיא המדינה הציונית בו מפורטת העבירה שבוצעה והסיבות מדוע ראוי אותו כותב למחילה. היות וראו כי אני מרבה לכתוב ולקרוא, פנה אלי מי מהם וביקש שאעזור לו בכתיבת המכתב. כך התוועדתי לסיפורי אימה על חיים של אנשים אחרים, אנשים שבלשון המעטה לא עניינה אותם הפוליטיקה.
כותב עידן לנדו: "האמת תיאמר שניטל עוקצה הפוליטי של תנועת הסרבנות בישראל. העוקץ הזה היה תמיד תלוי בתהודה ציבורית, ומרגע שזו התפוגגה – בין אם ממיעוט המסרבים או, מה שיותר סביר, ממדיניות ה"הכלה" של הצבא – חזר הסירוב להיות אקט פרטי בעיקרו, ולא פוליטי".
ייתכן כי מהסרבנות במובנה הצר, ההתנגדותי, ניטל עוקצה הפוליטי. לעומת זאת, קראתי לא פעם ולא פעמיים כי מימדי ההתנגדות המכונה השתמטות בשיח הציוני הולכים וגדלים, עד כדי איום על עצם קיומה של ישראל לראייתם של משתתפי שיח זה. כדי להחזיר את עוקצה הפוליטי של תנועת הסרבנות בישראל למימדיו הרצויים, יש להרחיב את תחום הגדרת זמן ומרחב הסרבנות מחד ולהצביע על מקור אוייבי הסרבנות מאידך.
"האיום הנוכח-תמיד, המרומז בחיוכים מלוכסנים ומחוות גוף ידועות, מצידם של מאות אסירים גברים, עצבנים וחרמנים, המקיפים אותָך יומם ולילה. ובכל זאת, קשה שלא להבחין, לפחות בחלק מן המקרים, שמדובר בהצגה שכולם שותפים לה – אשה בודדה עושה שפטים בעשרים, שלושים בחורים – וכולם מפיקים ממנה סוג של עונג פרברטי."
לא כולם נהנים מחוויה זו. מישיבותיי הרבות בכלא הצבא הציוני, ובמיוחד בפעם האחרונה, שהייתה באגף המילואימניקים, הגעתי למסקנה הנחרצת כי מדובר בהתעללות נפשית חמורה בעלת אופי של הטרדה מינית שנמשכת שנתיים תמימות. המטריד: ארגון המכנה עצמו צה"ל, השולח ילדות בנות 18 להתעסק עם מאות אסירים גברים וגו'. יש לציין כי גם הסוהרים באגף האיקסים עוברים התעללות נפשית חמורה. בתאים אלו יושבים מפירי סדר ואליו נלקחים במטרה להשיב את הסדר על כנו. התנאים שם, כמו גם האנשים שמגיעים לשם, קשים עשרות מונים מתנאי הכלא ומהאסירים ה"רגילים". הנזק הנפשי הנגרם לסוהרים בני 18 המתמודדים עם אלימות (בדרך כלל הם המכים) ועם שאר תופעות איתן אין ביכולותיהם להתמודד הוא עצום ורב, ולפעמים בלתי הפיך.
לא רק יפי נפש אשכנזים המסרבים לפקודה לשרת בשטחים מסיבות מוסריות, אלא גם מזרחים שהצבא הציוני רודף אותם עד כדי איום ממשי על מקור פרנסתם, ולמעשה על עצם קיומם. לא רק אאוטסיידרים, אנרכיסטים בנשמתם, המסרבים מסיבות פוליטיות ואידאולוגיות לשרת בכל צבא שהוא (כן ירבו), אלא גם אשכנזים מפונקים שסתם כך לא מתחשק להם ללכת לצבא. את כולם יש להכיל, בכולם יש לתמוך.
יש גם למקד את הביקורת ולהפנותה אל אלו שתומכים בילדים בני 18 ללכת לצבא. אלה יכולים להצהיר הצהרות בדבר שמאלנותם המופלגת ולכתוב תילי תילים של מילים ושל בלוגים ושל רשימות נגד הכיבוש (פשוט איום ונורא), אך ברגע האמת לשלוח את ילדיהם אל הצבא. יצא המרצע מן השק / תדע כל אם עברייה – רשימת המופת של טלי לטוביצקי הינו לא פחות מכתב אישום נגד אותן אימהות.
http://talilato.wordpress.com/2009/03/25/%D7%99%D7%A6%D7%90-%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%A6%D7%A2-%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%A9%D7%A7-%D7%AA%D7%93%D7%A2-%D7%9B%D7%9C-%D7%90%D7%9D-%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%94/
אהרון: "יש כאן סוג של כתיבה פוליטית בצורת סיפור אישי תוך כדי סובלימציה חמורה שבה כל הרגשות האישיים עוברים אילוף לכדי אמירה תרבותית".
זוהי הגדרה יפה לכתיבתו היפה לכשלעצמה של עידן לנדו, אך זמנה עבר ב23 למאי בשעה 17:19. הנער בן ה19 שהיה קצין ר"ל היות וכולם היו מפא"יניקים (אין עילה לתביעה עקב חוק ההתיישנות – עבירות שנעברו לפני הפקודה "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים"), השתמש בפעם הראשונה בביטוי המקובל על המתנגדים: "אין גבול לעילגות הציונים". לא עוד סובלימציה חמורה, לא עוד אילוף הרגשות לכדי אמירה תרבותית, אלא הפניית אצבע מאשימה אל הפושע בכינויו הראוי וביחיד שראוי להשתמש בו.
הסרבנים מעתה ואילך ייאלצו להתמודד לא רק עם טיעוני מוסר אלא גם עם טיעונים פוליטיים. יבוא מי שיבוא ויתבע את זכותו לשוב ויבוא מי שיבוא ויאמר לירות במסתננים המאיימים על עצם קיומה של ישראל. משמעותו החדשה של הסירוב אינה רק לא להסכים לשבור ידיים ורגליים, גם לא רק להתנגד לרציחת ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית, סירוב יהיה, בהכרח, לתמוך בזכות השיבה ולאיים לכאורה, לתפיסתם של הציונים (כך ע"פ הפרופגנדה אותה הם מפיצים), על עצם קיומה של ישראל.
שועי: שיר קולע. הלא לכך כיוונתי ממש, כשצצה בי התקווה (בחלק א') שצה"ל סוף סוף אינו מכיר בי. תחשוב כמה ישראלים מסתובבים מרירים ומתוסכלים כי לדעתם הם לא מקבלים מספיק "הכרה" מהמדינה (אחרי כל מה שעשו בשבילה וכו'). כמה מוטמעת הכמיהה הפאתטית הזאת (הבזויה, היה אומר ניטשה) לקבל הכרה ממפלצות ביורוקרטיות. בעוד שכל שאיפתו של אדם חופשי צריכה להיות בדיוק הפוכה.
איתן: "המצפון הטוב" הוא דרכו הצינית של ניטשה להתייחס אל "המידה הטובה המקובלת", כללי המוסר הנוהגים בחברה מהוגנת. שעליהם הוא קורא תיגר – בין השאר בגלל האוטומטיות שלהם, העדריות, העובדה שאינם נובעים מ"בריאה עצמית". בהקשר הזה, להיות אינדיבידאוליסט, זה להיות בעל "מצפון רע". להיות ילד רע. זאת כמובן פרשנות נדיבה; את הטקסט הזה אפשר גם לקחת למקומות אנטי-הומניים. אבל זה מה שיפה בניטשה (וגם בפרקטיקה של הוצאה מהקשר…).
אה, השמירות על הגג – באמת עניין מטורלל – הופסקו. זאת היתה גם השאלה הראשונה שלי. יש קידמה בצבא, בכל זאת.
אהרן: טוב, אין הנחתום… אם אתה אומר, אתה יודע. רק אעיר שבעניין "התגרות בין האמורי לחברים של ג'ורג'" – אין לי מושג במה דברים אמורים. קשה לי לחשוב על נושא משעמם יותר (יש לי מלים חריפות יותר, אני מתאפק) מויכוחים בתוך השמאל הרדיקלי הפצפון ממילא. לא פלא שלא ידעתי על זה.
אוי, דרור, אתה אורב לי… בסך הכל שכפלתי את התגובה המעצבנת של יונתן. שיהיה.
פוסט מעולה. תודה עידן.
לדרור – אף אחד לא 'שולח את הילד שלו' לצבא. בחור בן 18 הוא כבר לא קטין, הוא לא צריך לשאול את אבא או אימא אם להתגייס או לא.
וכתבת גם ". לא רק אאוטסיידרים, אנרכיסטים בנשמתם, המסרבים מסיבות פוליטיות ואידאולוגיות לשרת בכל צבא שהוא (כן ירבו), אלא גם אשכנזים מפונקים שסתם כך לא מתחשק להם ללכת לצבא. את כולם יש להכיל, בכולם יש לתמוך."
נו טוב, אני כאמור לא תומך בסרבנות , לא 'מכיל' ולא תומך אבל מכבד אנשים שמסרבים מטעמים אידאולוגיים (גם מימין אגב) ומוכנים לשאת במחיר על העקרונות שלהם. אלו שסתם מפונקים ולא בזין שלהם לשרת לא מקבלים ממני סימפטיה וזה מתייחס גם לחלק של הפוסט על כל אלו שיושבים בכלא או משרתים בחוסר חשק. להרבה לא 'מתחשק' לשרת בצבא, להרבה יש בעיה מצפונית עם השירות והם חורקים שיניים וכן מתגייסים, אני עוד שייך לאלו שמעריכים את זה. מיושן, אני יודע.
השבוע הזה בכלא קידם מאוד את הקריירה האקדמית שלך ואת מעמדך בשמאל.
בקרוב תהיה פרופ ואחד מ"אנשי הרוח" הבכירים.
דיןדין: למה מגיבים מהימין כל כך הרבה פעמים (1) מסתתרים מאחורי ניק אנונימי? (2) לא מעודכנים בעובדות? (אני כבר פרופסור).
ראשית כל – כל הכבוד. אני מעריכה אנשים שמוכנים לשלם מחיר על העקרונות שלהם, בין אם אני מסכימה עם העקרונות האלה ובין אם לאו (ובמקרה שלך אני גם מסכימה עם העיקרון, אז בכלל). אני מפחדת מקונצנזוסים חזקים מדי, מתוך הנחה שבמקום שבו כולם חושבים אותו דבר, כנראה שאף אחד לא חושב בכלל.
במקרה שלי, השימוש העיקרי של תעודת המילואים שלי הוא שכשאני מראה אותה בכניסה למקומות אז לא בודקים לי את התיק, הרי "נושאת תעודה זו שירתה בצה"ל כקצינה בדרגת סגן"! היש מליץ יושר טוב יותר מזה? למילואים לא מזמנים אותי – אישה בת 31, מי צריך כזה דבר? תפקידי עכשיו הוא ללדת (תפקיד שאני מועלת בו בגבורה רבה).
ולסיום, קשור בעקיפין בלבד (אולי לא קשור בכלל? אבל אצלי בראש איכשהו זה מתחבר), היום קראתי ב-YNET כתבה על דו"ח נציב קבילות החיילים, שמראה (בנוסף לעילגותו של הכתב) גם מה קורה בצה"ל בימים אלה, ואולי מה קורה באופן כללי כשילד בן 19 הופך למפקד של ילדים בני 18. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4073580,00.html
בהמשך לפוסט הקודם, הפוסט אכן כתוב היטב, הביקורת מושחזת, הניסוחים קולעים וכולם מוחאים כפיים. רק לי מפריעה העובדה שכל כך מובן מאליו שצריך לסרב, שראוי לסרב, שכך ולא אחרת צריך לנהוג. מהמקום שלי זה קצת מזכיר לי את הקלילות שבה אנשי הימין דורכים על כל ערך הומאני ועל חוקי המדינה כי הרי ברור שהתורה קודמת לכל או משהו. לכולם חוץ ממני יש כנראה איזה ספר שהם קראו שמסביר להם מה נכון ומה לא , ורק לי לא ברור מאיפה הביטחון הזה בשמאל ובימין . במקום מסמך מחאה זועם שמפרט אחת לאחת את הסיבות לסירוב (כן, זרקת פה ושם עצמות כי כאמור זה כל כך מובן מאליו שלא צריך בכלל לפרט) יש פה הנחה בסיסית ששירות בצבא הוא בהכרח דבר פסול, נניח שכן? לא צריך לנמק את זה? באמת אפשר לשלוח את כל החיילים הביתה ולא ישמידו אותנו? (אולי כן אבל אני רוצה שזה ייאמר במפורש). באמת אם כולם יסרבו מחר בבוקר זה לא יעודד את השכנים שלנו לתקוף? רק טמבלים שמאמינים לתעמולה הציונית עוד חושבים כך ? בסדר אז נא לקרוע לגזרים את ההנחה הזאת.
כרגע אני מסתכל מבחוץ על מועדון חברים סגור של אנשים בעלי ערכים נכונים וצודקים ושוב לא מצליח להצטרף לשמחה הכללית.
איילת: כן, קטעים בצבא. כל הזמן רצים קטעים. הייתי מפתח את הנושא בהרחבה אבל אני מבין שכל דקה שאת כאן מסיטה אותך מללדת, אז אתאפק. סיוע לדבר עבירה, עוד פעם מחבוש, מי צריך את זה.
עדו,
כשאני קורא את התקשורת הכללית, כשאני נכנס לבלוגים פוליטיים, כשאני קורא תגובות מגיבים – אני רואה שלכולם כנראה חוץ ממני יש ספר שמסביר להם מה נכון ומה לא. במקום מסמך מסודר שמפרט אחת לאחת את הסיבות לא לסרב, יש פה הנחה בסיסית ששירות בצבא הוא בהכרח דבר טוב וחיוני. נניח שכך, לא צריך לנמק את זה?
ורק פה ובעוד מתי-מעט מקומות, אנשים קוראים לסירוב. אז אנא, קצת פרופורציות. מועדון החברים הסגור מונה 95% מכלל היהודים בישראל אם לא למעלה מזה. וכמה מאות בודדות של סרבנים לא מצליחים להצטרף לשמחה הכללית של השירות במילואים.
וכן, לא תקבל פה הנחות ונימוקים בשלוף. הסרבנות היא עניין רציני (בזה לפחות אנחנו מסכימים), נתתי הפניה לפוסט ישן שבו יש רשימת קריאה מקיפה מאד, הכל בעברית, הכל רלבנטי להיום. לא קראת? תתחיל לקרוא. אני לא אתן לך תקצירים נוחים לעיכול.
לעדו.
צר לי, אך המשפט שכתבת הינו קשקוש מוחלט (וכמו עידן לנדו, אני מתאפק, יכולתי לבחור בתיאור אחר). מאחר ומעולם לא סירבת, אין לך מושג קלוש מה עובר על ילד בן 18 (ואני בכוונה משתמש במונח ילד) שמחליט לסרב לשרת בצבא או לשרת בשטחים מסיבות אידאולוגיות ו\או פוליטיות. מפאת קוצר היריעה לא אפרט כאן (וזה נושא שבהחלט ראוי למאמר מקיף) ואומר כי הלחצים המופעלים עליו הם פשע מלחמה בפני עצמו, ובמיוחד כשמדובר בקרובים אליך ביותר, שלכאורה מכבדים את דעותיך הפוליטיות.
הבל נוסף הוא דעותיך על אנשי הימין המכונה משיחי ואפוקליפטי בשיח הציוני: "קלילות שבה אנשי הימין דורכים על כל ערך הומאני ועל חוקי המדינה כי הרי ברור שהתורה קודמת לכל". הרבה נכתב על הרב קוק הראי"ה ועל עיוות דרכו (בעיני הכותבים) ע"י בנו, מקים גוש אמונים. לא ברור כלל וכלל, ואם היית טורח ומדבר עימם במקום לשמוח לאידם היית יכול להזדהות עם סבלם של מפוני גוש קטיף ועם השבר האדיר איתו התמודדו, שבר שגרם להם לקרוע קריעה ביחסם למדינה ולחוקיה. תקשיב לנימוקיה של ציפי חוטובלי בדבר חזון המדינה האחת. ארץ ישראל חשובה לה, לה ולעוד הרבה מתיישבים שאנשים אותם הגדיר לנדו מפא"יניקים וסמי שלום שטרית מכנה אותם ציונים-אשכנזים שלחו אותם להתיישב שם. אין פסול בכך, כל עוד הדבר לא גורם להפרת זכויות, גם קולקטיביות, של אדם או עם אחר.
דבר נוסף. אנשים קוראים ספרים. במקום לעודד זאת בחרת לעודד צריכת תקשורת ציונית וערוץ2. אלי הגיע בזמנו ספר שהשפיע עלי רבות: "קול הכבוד : סרבנות מצפונית מתוך נאמנות אזרחית" מאת ליאון שלף. שיא האיוולת הוא טיעונך: "אם כולם יסרבו מחר בבוקר…". ליבוביץ לעג לטיעון זה (כלומר לעג לאינטיליגנציה של הטוענים אותו). כשהסביר מה בין סירוב פוליטי ובין פרטי-מצפוני הוא דיבר על מצב אידיאלי של רבבת סרבנים שישבו בכלא מבין כל הרבבות שלא יסרבו. אף אחד לא חושב על מה יקרה אם כולם יעשו אותו דבר, אלא על התפלגות סטטיסטית מסוימת. ואם כולם ילכו וילמדו משפטים, מי ילמד רפואה? מה, לא חשוב רופאים? האם המסקנה היא לא ללמוד משפטים?
אני תומך בכל סרבן שהוא. הסיבה: להחליש את כוחו של צה"ל על מנת שראשי המשטר ייאלצו לפנות לפתרונות שאינם מבוססים על כח צבאי. אני תומך בהתחמשות החיזבאללה לא בגלל שאני מאמין בדרכו אלא בגלל שמאזן אימה מאוזן יותר ירתיע את רוצח הילדים, כזכור לך – האדם המסוכן ביותר במדינה – לצאת לעוד טבח בלבנון.
וכן, התכנסנו כאן, מועדון חברים סגור של אנשים בעלי ערכים נכונים וצודקים , כדי למחוא כף ולהריע לעידן לנדו על סירובו לקחת חלק בתוקפנות הציונית. לא מוצא חן בעיניך? לך שתה ממימי ים המלח.
דרור בל"ד: אני שואל את עצמי איזה הישג ניתן להשיג משימוש בתארים כמו "קשקוש מוחלט", "הבל", "שיא האיוולת", ו"לך שתה ממימי ים המלח". אם פלוני מדבר דברי הבל ואתה יכול להוכיח שאכן דברי הבל הם כפי שאכן עשית לשיטתך, די בהוכחה. שוב, בעיני ולדעתי בלבד, הוספת התואר לא מהבילה את הדברים או מאהבילה את דוברם, אלא רק מורידה את הדיון לגובה של קרב-חבטות. ייתכן שזה מקום שקל לך להתנהל בו. לגבי הביטוי "רוצח הילדים – האדם המסוכן ביותר במדינה" – קשירת תואר לאדם כהוכחה לאישיותו או מעשיו היא פרקטיקה פופוליטית המעידה, שוב – בעיני בלבד, על שטחיות. אם האדם שאתה טוען נגדו את הדברים האלה הוא אכן כזה, הלכה למעשה, אז או שתעמידו לדין במערכת המשפט, או שתטען שמערכת המשפט מקולקלת. ככל הידוע לי, גם אחרי גולדסטון, האיש מסתובב חופשי בינינו.
אם זה מועדון סגור, ראוי לבקש מבעל הבית שינעל אותו בסיסמא ושימנע את כניסתם של כל מי שאינם חברים במועדון הזה. מאחר והבלוג פתוח לכל אדם, דעה וגוגל – צר לי, הקביעה הזאת מוטעית. אם יש מישהו מהקוראים והמגיבים שחושב שהערכים שלו אינם נכונים וצודקים – שירים את ידו. תראה איזה קטע, כולם חושבים שהם צודקים, לא רק אתה. מוזר.
נניח לצורך הדיון שאני חרדי שאינו משרת כמובן בצבא, כי אני מאמין שאם כולנו נלמד תורה ונקיים אותה, לא יהיה צורך כלל בצבא, בכל אופן לא בצבא עצום כל כך. המרת פי ה' – לפי אמונתי – היא הגורמת והיא הנותנת שאויבינו מתגרים בנו ומאיימים עלינו לכלותנו. לכך אני רואה את עצמי פטור מלשרת בצבא, גם מתוך מחאה על המרת פי ה' וגם מתוך אמונה שהתנהגות נכונה תייתר את הצבא. איך זה?
אנשים שבטוחים שהאמת נמצאת אצלם בכיס של המכנסיים מפחידים אותי מאוד (לא כמו אלה שיודעים את זה בוודאות אבל בכל זאת).
אני נורא נזהר מלדעת יותר מדי טוב, וכן, קראתי את הלינקים וקראתי עוד דברים, לא הצלחתי להשתכנע שסרבנות היא הדבר הנכון. אני לא חושב שסט הערכים שלי שונה מהותית משלך, אולי אני פחדן גדול יותר או נותן משקלים שונים להתרחשויות שונות. אז יש דברים שאני משער שהם נכונים, יש המון המון שאלות שאני שואל את עצמי ואת האחרים כל הזמן כדי להתקרב עוד טיפונת לכיוון של לדעת מה נכון ועד עכשיו אני מכיר מעט מאוד תשובות חד משמעיות ונחרצות.
כאמור – מי כן הגיע לשם (ללדעת מה נכון) וגם מצא שם את התשובות לכל השאלות מפחיד אותי, בין אם הוא חבר של כבוד במסדר שורפי הפחים של העדה החרדית ובין אם הוא פובליציסטן חביב וחד לשון המסתלבט על הצבא והודף את כל התוהים ב"זו שאלה אלמנטרית, קרא את זה ואת זה ואת זה ואז תבין"
סבבה, תומר. 44 שנות כיבוש וכמעט 20 שנות אפרטהייד בשטחים נשענות על "מתלבטים" כמוך, שאין להם תשובות, שנורא פתוחים לכל הדעות, שלא רוצים להיות נחרצים מדי, ובקיצור – שמעדיפים לא לעשות כלום כל עוד הבועה הקטנה שלהם מתקיימת בביטחה.
גם אני נזהרתי כמוך, שנים ארוכות. הפכתי לסרבן לא בן לילה, אלא אחרי שירות מילואים של כמעט עשור. אז אנא ממך, אל תיקח לעצמך את כל קופת ההתלבטויות. והאמירה שלך כאילו לסרבנים יש "את כל התשובות" היא דמגוגיה נטו. לא, יש להם תשובה אחת, מאד ספציפית: האם אדם הגון צריך לשרת בצבא כיבוש ודיכוי או לא?
לא אמרתי שזאת שאלה אלמנטרית (עוד דמגוגיה שלך), אמרתי שהיא הוכרעה מזמן עבור אנשים כמוני. אני מניח שעבורך השאלה האם לאכול בשר או להיות צמחוני גם היא הוכרעה מזמן, למרות שהיא שאלה לא אלמנטרית, ולא בא לך לפתוח דיון מעמיק בה בכל פעם שמישהו זורק לך כפפה.
לסרבנים אין תשובות להרבה מאד שאלות אחרות, ואני מניח שהם גם חלוקים בדעותיהם על הפתרון האידאלי לסכסוך. אבל דבר אחד הם הבינו, שאתה עוד לא: התלבטות נצחית, על גבה הנשבר של אוכלוסיה כבושה, היא התפנקות. ובאמת, מי שלא רוצה להחליט בשאלות הקשות האלה – למה הוא בכלל נכנס לבלוגים פוליטיים? כדי לנפנף בחוסר ההחלטיות שלו? אותי לא הרשמת.
לגבי הסרבנות, תשובות טובות השיבו עידן ודרור, וכן, רבבה אחת של סרבנים מצפונים וקולניים אכן יכולה לשנות את פני המדינה. מעניין גם הקישור לסרבנות החרדים, שההתנגדות לה אינה כה מובהקת וכה ארסית כמו לסרבני המצפון.
לטעמי, נשארה עוד תשובה אחת לשאלה הידועה – "מה היה קורה אם כולם היו מסרבים לשרת בצבא?" זוהי תשובתו של יוסאריאן בספר 'מילכוד 22', והיא טובה במיוחד לישראלים (מן הזכרון כי אבד לי הספר הזה): אם כולם היו מסרבים, הייתי פראייר אם גם אני לא הייתי מסרב.
עוד הערה לתומר, עדו ואחרים, למרות שהדברים כבר נאמרו בגוף הפוסט.
הפוסט הזה וקודמו לא ניסו לשכנע בצידקת הסרבנות. המטרה שלהם היתה לספר את הסיפור שלי בכלא והמחשבות שעלו בי שם. אני כבר לא נכנס לוויכוח על הסרבנות. הוא ארוך וחשוב, וככל הנראה תגובות בבלוג זה לא הפורום האידאלי בשבילו. דווקא מתוך כבוד לוויכוח הזה, אני לא אגרר אליו כאן. וגם, כמו שאמרתי, כי אני חושב שהסרבנות הולכת ומאבדת ממשמעותה הפוליטית, נגד הכוונות הטובות של כולנו. ומי שלא שם לב – הבלוג הזה הוא בלוג פוליטי. אני לא מבזבז תחמושת וזמן על מאבקים שהתועלת הפוליטית שלהם קטנה או זניחה.
אני מבין שיש לא מעט אנשים שמתלבטים או שלא מבינים למה צריך לסרב, אבל את התשובות הם ייאלצו למצוא במקומות אחרים. אני מקווה שהפעילות השגרתית בבלוג, והנושאים שהוא מעלה, ממילא יתרמו לקייס בעד הסירוב, באופן עקיף. והמגיבים מתבקשים להרפות מן המאמץ לכפות על הפוסט הזה דיון שנשאר מחוץ לו, מבחירה מודעת.
לא התכוונתי לתקוף אותך וההיחלצות שלך למתקפת נגד היא בבחינת איתות לעצמי שטעיתי.
מצטער.
נ.ב. את המונח "שאלה אלמנטרית" ידית בי בדיון קודם, לא זוכר על מה, שלאחריו הבטחתי לעצמי לא להיסחף שוב לדיון עקר כזה. והנה – ראה נא גם ראה – לא עמד בי הכח, רופס אופי שכמותי.
ובלי הערונת לסיום הרי אני לא יודע: הנחת די הרבה הנחות בקשר אליי, לא בטוח כמה מהן נעשו כדי לקדם דו שיח, רובן, כאילו זה משנה משהו, שגויות.
דרור טען: "אף אחד לא חושב על מה יקרה אם כולם יעשו אותו דבר, אלא על התפלגות סטטיסטית מסוימת. ואם כולם ילכו וילמדו משפטים, מי ילמד רפואה? מה, לא חשוב רופאים? האם המסקנה היא לא ללמוד משפטים?"
טיעון זה הוא לכאורה קריאת תיגר על הצו הקטגורי. לכך יש להתייחס עליו ולהסביר את הטעות שלו.
באופן כללי, לא ניתן לטעון: "אני חותר למצב אידיאלי של רבבת סרבנים שישבו בכלא מבין כל הרבבות שלא יסרבו". כי מצב זה הוא פעולה חד-צדדית בחברה, ולאמיתו של דבר – חלק מהחברה מנצלת את רוב החברה.
לעומת זאת, כאשר אדם בוחר ללמוד משפטים, הוא עושה זאת כאילו בתיאום עם הסטודנט שלומד רפואה. מעין "אמנה חברתית" מתקיימת כאן. שניהם מבינים שצריך גם רפואה וגם משפטים, ולכן הם "מסכימים" שכל אחד ילמד מקצוע אחר, לטובת שניהם.
הרבבות הממשיכים לא לסרב, אינם מכירים בצורך הדחוף של רבבת הסרבנים. אך רבבת הסרבנים מכירים בצורך של הרבבות הממשיכים לא לסרב. אין כאן ניצול?
אה דרור, קראתי את התגובה שלך, כשאבין איפה אני מעודד צפייה בערוץ 2 אני מניח שאבין גם את היתר.
"איזה הישג ניתן להשיג משימוש בתארים כמו…די בהוכחה. הוספת התואר לא מהבילה את הדברים… אלא רק מורידה את הדיון לגובה של קרב-חבטות".
אני חולק על דעתך. ומדוע אני חולק על דעתך ולא פוטר אותה כקשקוש מוחלט? היות ומדובר בדיעה ולא בעובדה. כאשר בא מי וטוען טענה חסרת שחר, וכאשר קצרה היריעה מלהתייחס לנושא זה ברצינות הראוייה לו, המסר שנותר לי להעביר אל שאר הקוראים, לאו דווקא למגיב עצמו, מצטמצם לשורה התחתונה. זהו לא קרב חבטות. זוהי קביעת גבולות משלי ללגיטימיות השיח. כאן פגעתי כנראה בנקודה רגישה: האשמה קולקטיבית של האמהות השולחות את בנן לצבא, והאשמת אמהות שאינן תומכות בבניהן המסרבים ללכת לצבא. לא עוד האשמת "המדינה" או האשמתו של פושע המלחמה אהוד ברק, אלא האשמה של כל אחד ואחד מאלו המלינים על המדינה או על רוצח הילדים אהוד ברק.
להתבטאויות חריפות, ואפילו אלימות, ישנו תפקיד מכריע בקביעת גבולות השיח הלגיטימי. ההתבטאות הזכורה ביותר של ליבוביץ' פתחה את הדלת, כמפתח, למחקריהם של עדית זרטל, יאיר אורון, עדי אופיר ואחרים, אודות השימוש המוניפולטיווי של המשטר הציוני ומערכת התעמולה שלו – שימוש המהווה איום על עצם קיומה של ישראל – בזכרון השואה ובלקחים שאינם נלמדים ממנה עקב שימוש זה. כשהתבטא כפי שהתבטא, הורחבה לגיטימיות השיח למען השוואה מועילה יותר ולמען הפקת לקחים מושכלת יותר.
"קשירת תואר לאדם כהוכחה לאישיותו או מעשיו היא פרקטיקה פופוליטית המעידה, שוב – בעיני בלבד, על שטחיות".
עוד ביטוי שנכנס לפנתאון ההתנגדות לתוקפנות הציונית הוא "רוצח ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית". גם במקרה זה התבטא המתבטא לאחר שניסה בעבר את כל דרכי השכנוע האחרים שעמדו לרשותו ונותר עומד מול שוקת שבורה. ליבוביץ דיבר בזמנו על החורבן המוסרי הצפוי כתוצאה מהכיבוש. כל מה שהציונים יכלו להפיק כטיעון נגד הוא הטיעון "מה יקרה אם כולם יסרבו". כשההבדלים בין איכויות המתדיינים הוא כה גדול, יש לחפש פתרונות אחרים כדי להעביר את המסר. זחאלקה לא חיכה לעצותיך הטובות (תעמידו לדין במערכת המשפט, או שתטען שמערכת המשפט מקולקלת). זחאלקה היה הראשון – 12 דקות מרגע הפצת המידע לתקשורת על הטבח בבי"ס לשוטרים ביום הראשון של הטבח – שהוציא הודעה לתקשורת ובה דרישה להעמיד את רוצח השוטרים לדין בהאג. אני בכל תגובותיי מאז קורא להעמיד את פושע המלחמה לדין בהאג. ההתבטאות של זחאלקה בעניינו הייתה לאחר שנוסו כל הדרכים האחרות לעורר את דעת הקהל במעשיו של רוצח ילדים זה. בשני המקרים, הנמענים האידיאלים של ההתבטאות לא היו כלל ישראל אלא אותם אלה אשר לדעת המתבטא חייבים לקחת אחריות ולמלא את חובתם האזרחית.
דוגמה טובה לדברים אליהם התכוונתי ניתנת לצפייה בתוכנית פופוליטיקה האחרונה (24 במאי). כהרגלו, קיבץ סביבו עודד שחר כל מיני מומחים ופרשנים, בדרגת אל"מ ומעלה במיל, וכמובן עוזי דיין, עמוס גלעד וכאלה. כשעלתה מירב מיכאלי לשידור היא לא הסכימה להתייחס לפרופגנדה הציונית, אלא נזפה בעודד שחר, כנציג התקשורת, על גבולות השיח שהתקיים שם. הופעה מרשימה. מומלץ לצפות.
http://www.iba.org.il/media/
לקין.
"לא ניתן לטעון: "אני חותר למצב אידיאלי של רבבת סרבנים שישבו בכלא מבין כל הרבבות שלא יסרבו". כי מצב זה הוא פעולה חד-צדדית בחברה, ולאמיתו של דבר – חלק מהחברה מנצלת את רוב החברה".
ראשית, ניתן לטעון הכל. את הטענה הזו טען ליבוביץ', היא לא שלי. אנסה להסביר אותה. הטענה הזו הוצגה במקור כפעולה חד צדדית, ככפיית דעת המיעוט על דעת הרוב. נמעניה היו אלה שטענו אז, שנת 89, כי בשירותם הצבאי הם מונעים הפרת זכויות אדם ע"י נציגים של התוקפנות הציונית, חיילי הצבא הציוני אשר שברו ידיים ורגליים. אי אפשר היה ולא נכון היה לדחות בביטול טענת נגד זו, אך כתוצאה מדילמה זו נוצר שיח (בקרב שוחרי זכויות האדם, בקרב מתנגדי הכיבוש, לא בציבור הרחב) בו עמדה אחת נכונה יותר או צודקת יותר או מוסרית יותר מהשנייה. ליבוביץ, שצידד בסירוב פוליטי, סירב לקבל את הדיכוטומיה הזו, והתייחס לשתי העמדות כאל שני אמצעים שמטרתם משותפת. כאן מתבטאת חשיבות השאלה מיהו קהל הנמנעים. לראייתו, רבבת סרבנים תוכל לכפות על המשטר לסיים את הכיבוש. מתוך הרבבות שתמכו בסיום הכיבוש, מעט מידי סירבו ויותר מדי העדיפו לפקח ולמנוע מקרים נקודתיים של תוקפנות ציונית. המס' שהיה מתחת לרף המינימום שנקבע להצלחת המשימה הוא זה שגרם לליבוביץ' להכריע לטובת הסרבנות ונגד האפשרות השנייה, לא שיקולי מוסר אבסולוטיים, ובוודאי לא הטענה הריקה (מקרה לא מעניין בלשון המתמטיקאים) מה היה קורה אילו כולם היו מסרבים. אילו כולם היו מסרבים הרי שמלכתחילה לא היה נוצרת הסיטואציה שגרמה להם לסרב.
"לאמיתו של דבר – חלק מהחברה מנצלת את רוב החברה".
גם כאן אבחנה שגוייה בקהל הנמנעים מביאה לקביעה לא נכונה. לדידך, חלק מהחברה – הסרבנים המניחים כי מלאכתם נעשית בידי אחרים, מנצלת את רוב החברה – אלה העוסקים במלאכה.
אלא שחלק בחברה לא רואה במלאכה מלאכה, לדידו זוהי עיכוב ביאת המשיח. חלק אחר מאותו חלק בחברה, אינו רואה במלאכה מלאכה אלא התפנקות. זאת ועוד, לדידו של חלק זה של החברה, החברה עצמה אינה רק קובץ ציונים, אלא גם שאר תושבי המדינה מהנהר עד הים. כשמגדירים כך את מרחב כלל החברה, הטיעון הנכון יהיה כי חלק מהחברה תורמת, בסירובה, לרוב החברה, ואילו קובץ ציונים מחרחרי מלחמה למען מטרות פוליטיות מנצל את רוב החברה.
דרור,
אם הבנתי נכון את טענתו של לייבוביץ בתוך ההקשר ההיסטורי (וחבל שלא הבאת אותו בהתחלה), ברור שטענה זו תקפה רק במקרה שהמסרבים ואלה שאינם מסרבים ("הנמנעים"), כאשר שניהם חותרים לאותה מגמה, אלא שדרכיהם מתפצלות. ולכך קיים דמיון לדוגמה שהבאת על סטודנט למשפטים וסטודנט לרפואה. כי גם כאן יש מין "הסכמה" שכל אחד יתרום את חלקו בצורתו שלו.
אבל טענה זו אין לה משמעות אם אלה שאינם מסרבים, גם אינם מכירים במטרה הסופית אשר לשמה מסרבים.
הטענה האחרת שלך, שהשירות אינה מלאכה אלא התפנקות, פשוט לא נכונה. אלא אם כן אתה סבור שביום שיסיימו את הכיבוש, יפרקו את צה"ל.
מעניין
גם אני הייתי חייל במחסומים והתלבטתי האם לסרב או לא.
נראה לי רע כל מה שקורה שם.
בסופו של דבר קיבלתי החלטה בעקבות מקרה שבו חבר שלי שהתלבט כמוני היה במחסום שבו אותר אמבלונס פלסטיני עם חגורת נפץ בתוכו.
המקרה הוכיח לי שבצד השני יעשו כל דבר כדי לפגוע בי ואם אסרב אני רק עוזר לצד השני.
הנה הידיעה על המקרה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1795428,00.html
חשבת עד אמצע הדרך, איתי. אם היית חושב עד הסוף, אולי היית מגלה שבלי המחסומים – שרובם, במשך יותר מעשור, היו בתוך הגדה ולא בין הגדה לישראל – ובלי הפשיטות, ובלי החיסולים, ובלי הפקעת הקרקעות – אולי לא היו בכלל פיגועים. היום קשה לזכור, אבל פיגועי הטרור בלב הערים בישראל הגיעו רק 3 שנים (ב-1994) אחרי שהונהג משטר המחסומים (ב-1991).
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=866995&contrassID=2
כלומר, מטרת המחסומים בכלל לא היתה מניעת טרור. אני אשאיר לך לבד את שיעורי הבית – מה היא היתה.
פיגוע ההתאבדות הראשון, באפריל 1994 בעפולה, בא 40 יום לאחר הטבח של גולדשטיין במערת המכפלה:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%92%D7%95%D7%A2_%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%91%D7%93%D7%95%D7%AA#.D7.A4.D7.99.D7.92.D7.95.D7.A2.D7.99_.D7.94.D7.AA.D7.90.D7.91.D7.93.D7.95.D7.AA_.D7.91.D7.99.D7.A9.D7.A8.D7.90.D7.9C
זה רק על קצה המזלג. אתה וחבריך עושים מילואים כדי להגן מפני טרור שאלמלא הייתם הולכים למילואים (ואלמלא הייתם שומרים על התנחלויות גזלניות, ועוד הרבה אלמלאים) – אולי לא היה בא לעולם. תחשוב על זה.
"אם הבנתי נכון". הבנת נכון.
"אבל טענה זו אין לה משמעות…". ייתכן כי לא הבנת נכון. קהל הנמענים של הטענה היו אלה שכן מכירים בתורת המוסר של ליבוביץ'. הפנייה נעשתה, אם תיקח דוגמה אחרת שהבאתי, למרב מיכאלי ולא לעוזי דיין או לעמוס גלעד.
הדוגמה שהבאתי מתייחסת לטענה ריקה (להלן: הטענה הציונית), לא לטענתו של ליבוביץ. כל הכלבים הכחולים הם אדומים – טענה שיכולה להיות נכונה ולא נכונה באותה מידה. זה לא מעניין.
"הטענה שהשירות אינה מלאכה אלא התפנקות פשוט לא נכונה".
זו דעה ולא עובדה ולכן אין כאן נכון או לא נכון. לדעתי, אדם שהכיר בעובדה שאין לשבור לפלסטינים ידיים ורגליים ובכל זאת הלך ושירת בשטחים אך ורק בגלל שפחד לשבת בכלא צבאי הוא מפונק. הכרתי הרבה כאלה בזמנו.
"אלא אם כן אתה סבור שביום שיסיימו את הכיבוש, יפרקו את צה"ל".
מבחינתי הכיבוש יסתיים רק כאשר תקום במדינה האחת שבין הים לנהר ממשלה בראשות חנין זועבי.
מאיפה הגיעה הטענה כי "היום קשה לזכור, אבל פיגועי הטרור בלב הערים בישראל הגיעו רק 3 שנים (ב-1994) אחרי שהונהג משטר המחסומים (ב-1991)". אולי ירושלים היא לא עיר, אבל אני זוכר פיגועים משמעותיים כבר בשנות ה70 וה 80.
(קצת נוסטלגיה לטרור של פעם: http://www.youtube.com/watch?v=0iiIP5XE8Oo).
מה יהיה עם כל המגיבים האלה שלא מזדהים בשמם… קשה לקחת אתכם ברצינות.
באבא: עובדה שהיו פיגועים ואף אחד לא חשב להקים מחסומים בגדה. אני התייחסתי ל"סיפור הרשמי", ולפי הסיפור הזה, המחסומים הוקמו כדי למנוע פיגועי טרור, ליתר דיוק, פיגועי התאבדות בתוך שטח ישראל. והסיפור הזה מצוץ מן האצבע.
אם זה מקדם את הדיון אתה יכול לקרוא לי באבא פ.
ואין צורך שתיקח אותי ברצינות; מבחינתי מספיק שאתה מתייחס לטיעונים שלי ברצינות, ואני מודה לך על כך.
ב1991 הייתי בסדיר ואולי לא היו אז פיגועי התאבדות, אבל אני זוכר היטב חפצים מעופפים בכינון ישיר ועקיף. אלוף הפיקוד לא התייעץ אתי לגבי הצבת מחסומים, אבל בהינתן הקונטקסט האינתפאדי, אני יכול להבין אותו.
עידן, לפי מה שאני מכיר ולפי המאמר שהבאת, פיגוע ההתאבדות הראשון היה ב-16 לאפריל, 1993 – זמן רב לפני טבח מערת המכפלה. לא אנחנו יצרנו את טרור המתאבדים ולא אנחנו יצרנו את הטרור הפלסטיני.
פיגועי ההתאבדות הם ההמשך של הטרור הפלסטיני שהחל שנים רבות לפני קום המדינה. התקלה העיקרית של השמאל הרדיקלי, הוא הניסיון שלו לנמק, ללא קשר להתרחשויות בקרקע, מדוע ישראל היא האחראית לטרור ולטרור המחבלים בפרט.
יונתן, אתה מיתמם. ידוע לי הפיגוע במחולה ב-1993 ולא הזכרתי אותו כי הוא לא רלבנטי בהקשר הדיון. הקשר הדיון היה הנימוק הרשמי להקמת המחסומים – מניעת פיגועי התאבדות בתוך ישראל, ולא בגדה.
בכל מקרה, גם הפיגוע הזה לא משנה כלום, כי מדיניות המחסומים החלה שנתיים לפניו. אז מה הנקודה שלך, חוץ מלהציק?
למיטב ידיעתי אין קשר בין המחסומים לבין אירועי תרפ"ט, לא יותר משיש קשר בין ברוך גולדשטיין לטרוריסטים של הלח"י. אם כל מה שיש לך באמתחתך כצידוק למחסומים זה הקלישאה של "מאז ומעולם הם רוצחים אותנו" – הדיון מסתיים לפני שהוא מתחיל. זאת עמדה א-פריורית, א-הסטורית, שלא מעניינות אותה העובדות הספציפיות של הזמן הזה. עם הקלישאה הזאת אפשר להצדיק כל מעשה עוול, ומראש.
עשה חיפוש בגוגל למונח "נתפס במחסום" וראה כמה סיפורים ישנם על פלסטינים שנתפסו בניסיון להבריח נשק\מטענים וכו'. מחסומים, לפחות בעבר, הצילו חיי ישראלים. אני לא אומר שכל המחסומים מוצדקים, או שמדובר באיזו אסטרטגיה גאונית – אבל יש חוסר יושר בטענה שהמחסומים לא משמשים למטרה ביטחונית. אני לא יודע מה הנימוק ה-"רשמי" להקמת המחסומים, אבל מפתיע אותי שאתה טוען שהמחסומים הם חלק מקנוניה ישראלית שנועדה למרר את חיי הפלסטינים.
יונתן, אנא תתחיל להתייחס לעובדות: המחסומים הוקמו שלוש שנים לפני הפיגועים הראשונים בתחומי ישראל. הם הוקמו ב-1991, תקופה שלא היו בה בכלל פיגועים. תבדוק. מה שאתה מתאר זה רציונליזציה בדיעבד, אבל זו לא יכולה להיות הסיבה להקמת המחסומים. ועל הסיבה הזאת דיברתי. לא אמרתי מה היא, והיא לא למרר את חיי הפלסטינים. אני גם לא אגיד מה היא. חשוב לי שרק תכיר בכך שהסיפור הרשמי לא אוכל.