צה"ל ואני: זאת לא פרידה, אנחנו רק צריכים קצת זמן לבד (חלק א')
הנסיעה מתארכת. צריך קודם לעבור בבית העלמין הצבאי בחולון, להחתים את הרס"ר על צו הסיפוח שלי. הוא עורך שם חזרה כללית לקראת טקס יום הזיכרון, למחרת. כשמגיעים צריך שוב להמתין. הרס"ר לא מוכן לקשקש חתימה עד סוף החזרה. הנהג ופקידת הקישור, צוות הליווי שלי אל היעד, מקללים חרש. ולא חרש. אבל מסתגלים מהר מאד גם להמתנה המיותרת הזאת. צבא, שרירוּת. ככה זה.
"מעל לכל הדברים נטויים שמֵי האקראי, שמי התום, שמי המקרה, שמי העוז. "במקרה" – זו העתיקה שבאצולות תבל, ואני החזרתי אותה לכל הדברים כולם וגאלתי אותם מן השעבוד לתכלית." ("כה אמר זרתוסתרא", להלן כא"ז, עמ' 251)
סוף סוף יוצאים שוב. עולים על כביש החוף צפונה. יום יפה, הפקידה רק בלחץ שלא יקבלו אותי בגלל השעה המאוחרת. ומה יהיה אם הצפירה תתפוס אותנו על הכביש המהיר. הטנדר הצבאי קופץ כל הזמן כאילו אנחנו על דרך כורכר ולא על כביש מהיר. ארוחת הצהריים שאכלתי לפני חצי שעה – שניצלונים פושרים, פסטה דביקה ברוטב אדום, סלט ירקות – מתהפכת במעיי ועושה בי שמות.
בדרך – אני לא מדמיין את זה – על קיר שניצב בצד המערבי של כביש החוף, אני רואה גרפיטי בכתב שחור: "לחשוב או לציית?"
* * *
שבוע לפני כן הייתי בדרכי לנתב"ג – טיסה לשני כנסים באירופה, אחד בפולין, בעיר פוזנאן, והשני בנורבגיה, בעיר טרוּמסֶה (Tromsø) [אהה, מציין לעצמו הקורא העירני, כמה אופייני; ממעוז האנטישמיות הקלאסית למעוז האנטישמיות העכשווית. לנדו יוצא להשתלם אצל החברים שלו].
אלה שבועיים משונים. לשדה התעופה הגעתי בארבע לפנות בוקר. בתור הבלתי-נמנע ב"ארקפה" עומד לפני איתן הבר, נראה רדום עוד יותר מן הרגיל. הוא מזמין קרואסון ויוגורט פרג. מה מזעזע אותי יותר? שאיתן הבר עומד לידי, או שיש דבר כזה בעולם, יוגורט פרג?
בפולין אני מקבל יחס של מרצה מוזמן. מלווה צמוד אוסף אותי משדה התעופה, וניכר בו שהוא מתפקע מתכניות עבורי. אני כבר נובל מעייפות לצידו, למעשה אני די בטוח שפלטתי אי אלו נחירות קלות, אבל הוא כבר קובע להיפגש אתי עוד שעה וחצי מול המלון ("תתארגן קצת ונצא לטייל בעיר"). המלון אכן משובח, ממוקם בלב העיר העתיקה של פוזנאן, אבל מעל ראשי מרחפת כל העת העננה ההיא, של גורלי בעוד שבוע; וגם עננה קטנה יותר, בשם סילביוש.
זה השם של המלווה הבלתי נלאה שלי, סילביוש. בשעה היעודה הוא אכן עוקר אותי מחדרי במלון ובשעתיים הבאות מצעיד אותי בקצב רצחני בכל מרכז העיר – מקתדרלה לבניין התיאטרון, מאתר הסטורי למרכז קניות. הוא שועט קדימה ולא מפסיק לדבר, קשה לי לעקוב על מה.
"הנה בינת האדם הראשונה שלי: שנותן אני לרמותני כדי שלא אהיה נשמר תמיד מפני רמאים." (כא"ז, עמ' 224)
באיזשהו שלב השיחה נודדת למשוררים הפולנים הידועים של מחצית המאה האחרונה. אני מספר לו כמה הם מוכרים ונקראים בישראל. הוא מהנהן: "כן, אבל בשנים האחרונות יש אצלנו נטייה לערער עליהם. נוברים בעברם ומחפשים כל מיני אירועים לא מחמיאים. את צ'סלב מילוש תוקפים על כך שבצעירותו הזדהה עם המשטר הסובייטי. זה בסדר שמותחים ביקורת בבית, אבל גם אנשים מחוץ לפולין שומעים את זה. זה לא טוב למדינה", הוא מסכם.
ביקורת, לא טוב למדינה. נשמע מוכר. כנראה שככה זה עם מדינות. בכל מקום תחת השמש, הן ממנות אזרחים מן השורה להחליט מה טוב ומה לא טוב בשבילן. בכל מקום, אזרחים מזדרזים לקבל על עצמם את המינוי. אזרחים טובים, המדינה מדברת מגרונם.
בכל מקרה, את סילביוש אזכור לנצח בזכות מופע פונטי מדהים שהוא מחולל בפני. פולנית כידוע היא שפה שאינה נרתעת מצבירי עיצורים (רצף עיצורים ללא כל תנועות). סילביוש הוגה לפניי שלוש מלים שהחיבור ביניהן יוצר סדרה כזאת של 10 (!) עיצורים רצופים, ללא כל תנועה בינהם. הוא עושה את זה שלוש פעמים בלי אף טעות. זה נשמע כמו פצפוצים של חביתה בזמן שהיא מיטגנת. אני מוכה יראה.
* * *
הכנס בפוזנאן חולף ביעף ותוך שלושה ימים אני כבר על מטוס לנורבגיה. מזג האוויר בהיר להפליא וכל הדרך מאוסלו לטרומסה אני מתבונן מן החלון אל הנוף. גושי הרים גדולים, דוממים, עטופים שלג, ללא כל סימן ליישוב אנושי. פה ושם מבקיע את דרכו ביניהם נהר בגוון ירוק-אפור מתכתי. אגמים קפואים. מדרונות ההרים מרושתים בפסים שחורים דקיקים; אלה צמרות של עצים נטולי-עלווה, כולם נטויים באותה זווית בדיוק, כאילו התיישרו לפי הקווים של שדה מגנטי סמוי. טרומסה עצמה נמצאת על אי, חבוק בשתי לשונות ים צרות, ומעברן האחר פסגות מושלגות נישאות, משתקפות במים. יופי נורדי קר וצלול.
טרומסה, בקו רוחב 70, היא העיר הגדולה הצפונית ביותר בנורבגיה, ואולי בעולם כולו. היא נמצאת עמוק בתוך החוג הארקטי, אבל נהנית ממזג אוויר "חמים" יחסית – הטמפרטורות סובבות סביב האפס ברוב ימות השנה – הודות לזרם הגולף הסמוך. בתחילת מאי הימים כבר ארוכים מאד, וכשאני מגיע, החשיכה היא כבר זכרון רחוק: אור תמידי נוגה ברחובות, גם ב-11 בלילה, חצות, ואחרי כן. האור מתעתע בחושיך. הגוף עייף אבל מסרב ללכת לישון. גם אחרי שחוסמים בקפידה את כל התריסים והווילונות, ונשכבים במיטה, יש תחושה משונה, כאילו אתה עובד על עצמך; הולך לישון באמצע היום. אני מתעורר שלוש פעמים במהלך הלילה, מתקשה להאמין שהתעלול הזה עוד נמשך.
המלון שלי ממש נושק לשפת הים. שחפים צורחים מעלינו. האוכל מצויין – סלמון והרינג טרי בשפע, לחם כפרי משובח. אני זולל. במשך שלושת הימים שלי בנורבגיה אני מדיף, כך נדמה לי, ריח קבוע של דגים. המחירים אסטרונומיים – בנורבגיה כידוע שוררת איכות חיים מהגבוהות בעולם, הודות לרווחים העצומים מבארות הנפט והגז. אחרי ההרצאה אני מקיים סדרת פגישות אינטנסיביות עם הבלשנים במחלקה המעולה הזאת, במשך יומיים.
גם החלום הזה חולף ביעף ושוב אני על מטוס, הפעם חזרה לישראל. באחת מחניות הביניים אני שומע על החיסול של בן לאדן. אני משרבט בעייפות: אובמה הרג את אוסמה / הו מאמא / אבל המלחמה עוד לא תמה.
שוב מגיע ארצה לפנות בוקר, ביום שבת. יש לי 24 שעות עם המשפחה, ואז אודרוב, לעתלית. הגעגועים מן השבוע שעבר מתחרים בגעגועים על השבוע שיהיה. בתווך, ביניהם, אני תקוע כמו שמוק שמפקיר את אשתו וילדיו.
את התיק הצבאי הכנתי עוד לפני היציאה לחו"ל. מעומקים לא משוערים שלפתי שני זוגות מדי ב' (זה היה מיותר, בדיעבד; יש כיום מדי אסירים ייעודיים), וזוג נעליים צבאיות; אלה הציצו מתוך השקית במין עווית עקומה, מעוכה, שאומרת כולה את עלבון שמונה שנות השיכחה. את המדים אני זורק לכביסה, את הנעליים מצחצח. חייל טוב. חומר קריאה? אני סורק את מדף החדשים. המבט נתקל ב"כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה, התרגום החדש. היש בחירה מתאימה מזאת? שולף אותו וזורק לתוך התיק הצבאי. עוד אזדקק להשיח עם האדם החופשי ההוא ולדובב את זה שבתוכי.
* * *
בסביבות 4 אחה"צ סוף סוף הגענו. רכס הכרמל, חציו עדיין אפור מן השרפות, נישא מעלינו. הטנדר נעצר על שביל החול, לפני הכניסה. היא לא השתנתה במאומה. כלא 6. גלגלי הזיכרון חורקים לאט לאחור.
סככת פח קטנה, מזוהמת בשאריות מזון, רוחשת זבובים, ניצבת צמודה לגדר הכלא. המעבר מן הסככה אל תוך הבסיס הוא דרך שרוול צר ונמוך, מחופה פח, שבקצהו אשנב זעיר ומסורג. משמאל לאשנב – כפתור אינטרקום.
הפקידה לוחצת. קול בלתי נראה עונה. חילופי דברים. יש לכם טופס כזה, אין לכם טופס כזה. צריך עותק גם מזה, אבל אין. אולי תצלמו. אולי. תמתינו.
ממתינים. בינתיים מתיישב לצדי "מתקבל" אחר, וללא שום הקדמה או גינונים פותח במונולוג קדחתני: "שמע אחי, רוצה להשתחרר עוד היום? אני כבר שלוש פעמים יצאתי ככה. אתה אומר בראיון שיש לך חובות. אומרים לך, תראה קבלות. אתה אומר, אין קבלות, זה הכל שוק אפור." עיניו זורחות. "אתה מבין, אין לך קבלות, מה יגידו." הוא משתתק לרגע, כדי לבחון את עומק ההשפעה של דבריו עלי. "בגלל החוב, אתה צריך לצאת החוצה. דוחים לך ב-30 יום. ואז…", קולו נדחס בהתרגשות – אבל אז נקטע; החייל שמלווה אותו מכניס אותו בדלת (כיצד הפך פתאום האשנב הזה לדלת?), והוא נבלע מאחוריה. טריקה.
כל הדלתות בכלא, שמתי לב, נטרקות. בפרצופך או בגבך, חייל המ"צ שטורק אותה כאילו מאותת לך: זהו, סופי, נעול. אין חזרה.
הפקידה נקראת חזרה לאשנב. מי זה, איך קוראים לו. עידן לנדאו, היא עונה בקוצר רוח (לנדו, לנדו, אני מתקן בלי אומר). שתיקה קלה, ואז האינטרקום מודיע בחגיגיות: אין לנו כזה. לבי צוהל (סוף סוף צה"ל לא מכיר בי), אבל פניה של הפקידה מאפירות: מה זה אין כזה, שלחו אותנו לכאן. אז הוא לא מתואם, מסביר האינטרקום, רגוע פתאום, במין אדיבות של מנצחים. אז מה עושים? (מתאמים, לבי לוחש מוכנית, כאילו לחצה עליו אצבע עתיקה, מימי השירות הצבאי שלי, מתאמים). מתאמים, מאשר האינטרקום. משל"ט כליאה. ודומם.
השלווה הסטואית שלי מתחילה להיסדק. כל דבר קשה בצבא. אפילו להיכנס לכלא לא נותנים.
בינתיים אני מעיין במסמכים שבידי הפקידה. יש ביניהם משהו שנקרא "נגררת תלונות"; סיכום תולדות עוונותיך – שנה ותאריך, תקופת מאסר, מי שפט. ביטוי נהדר, "נגררת תלונות". תחשבו כמה מחבריכם סוחבים איתם לכל מקום נגררת תלונות שכזאת. אני מדמיין חבל ישן, שסוע-סיבים, שנשרך מאחורי, ואליו קשורות המון פחיות ריקות, והן מקרקשות את אשמתי הנוראה קבל עם ועולם.
"כל 'היה' הוא שבר, חידה, מקרה איום – עד אשר הרצון הבורא אומר עליו: 'הלוא כך רציתי שיהיה!' – עד אשר הרצון הבורא אומר עליו: 'הלא כך אני רוצה שיהיה! כך ארצה שיהיה!'" (כא"ז, עמ' 223)
* * *
Rewind. שבועיים אחורה. אני מגיע להישפט ביחידה (גדוד קשר בצריפין). בפעם האחרונה שהייתי שם, לפני שנתיים, החליט המג"ד, סוף סוף, "לפלוט" אותי מהיחידה. כבר 10 שנים שסרן עידן לנדו מסרב לשרת במילואים. ב-2001 ישבתי שבועיים בכלא, ב-2003 שוב שבועיים בכלא, ומאז איכשהו הניחו לי. זימנו אותי, דיברו אתי, הבינו שתועלת גדולה לא תצמח ממני, ונתנו לזמן לעבור.
לשחרר – לא שיחררו. מישהו שם למעלה כנראה נהנה מכל התהליך – המכתבים, הפקסים, ראיונות מג"ד, טלפונים לקישור ("שוב איבדתם את כל המסמכים?"), וכדומה. ריפוי בעיסוק. מפה לשם אני כבר בן 44, שנה לפני שחרור סופי ממילואים, אבל צה"ל – בשלו. שולח צווים, מזמן לאימונים ותדריכים. ככה שמונה שנים.
זאת כבר בדיחה. איש מסביבי אינו עושה מילואים ("סירבת? נכנסת לכלא? באנה, בנאדם, זה כל כך אייטיז!"). כולם השיגו פטורים ושחרורים מסיבות שונות ומשונות, עוד הרבה לפני גיל 40. כולם כמובן פטריוטים, כולם נגד סרבנות. אבל גם נגד לצאת פראיירים.
"יש גם מי שהמידה הטובה בעיניהם היא לומר: "המידה הטובה היא דבר נחוץ"; אבל באמת אינם סבורים אלא שהמשטרה היא דבר נחוץ." (כא"ז, עמ' 166)
אני כנראה פראייר, כי כשהצבא שולח לי צו – אני עונה. מתקשר לקצינת קישור (היא חדשה, תמיד חדשה, תמיד לא מעודכנת), מסביר מחדש. שולח את ההצהרה שלי, את התכתובת העקרה עם ועדת מצפון, ראיונות עם מג"דים קודמים. ושוב שואל – מה קורה אתי? מה עם ההחלטה לפלוט אותי מהיחידה?
צה"ל מקשיב במבט מזוגג, חיוך אטום על פניו. כמו מחזר עקשן שאינו מקבל "לא" כתשובה, הסירוב שלי עובר לצה"ל ליד האוזן. אפילו לא נכנס. צה"ל עדיין משתוקק שנהיה חברים, כמו פעם. הוא בטוח שנתגבר על כל המכשולים שבדרכנו, אם רק "נעבוד על זה". מה זה אמרת? אתה מסרב? אין בעיה. תבוא, נדבר. יהיה בסדר. צה"ל תמיד בטוח שהכל יסתדר בינינו. כבר 10 שנים כך; יחסינו בקאנטים, אבל צה"ל סבלני. הוא צופה לנו עתיד מזהיר ביחד.
הנה, שוב התחלף המג"ד. שוב שלחו לי צו. יום עיון לקצינים בצריפין. יום אחד במרץ. אני מתקשר: אני סרבן, טה-טה-טם. יודעים, טה-טה-טם. תבוא, נדבר, טה-טה-טם. אני רוצה ראיון מג"ד. קודם תבוא. טה-טם.
ובכן, אחרי כל השנים האלה, של דיאלוג החרשים, הסובב במעגלים של אין-מוצא – משהו פקע בי. לא באתי. נפקדות ראשונה בכל 22 שנותיי במילואים. מה יעשו לי כבר?
מחבוש, כמובן. יו דונט פאק ויד' אס, לנדאו (לנדו, לנדו, אני מתקן). מג"ד חדש, מטאטא חדש, לא מעניין אותו כלום. נפקדת יום? תקבל 7 ימים בפנים. שאלתי אותו איך זה מסתדר (קצינת הקישור איבדה את לשונה מתדהמה). המג"ד חייך: יש לך עבר משמעתי, אתה סרבן.
הבנתי. נשפטתי על נפקדות, אבל נענשתי על סרבנות.
"על כן זאת אני מייעץ לכם, ידידַי: אל תתנו אמון במי שייצר ההענשה חזק אצלם! אנשים אלה הם מזן וזרע קלוקל; מפרצופם ניבטים התליין וכלב הגישוש." (כא"ז, עמ' 172)
הכל מרגיש כמו בדיחה גרועה במיוחד. במקום לזרוק אותי לעזאזל מהיחידה – אלוהים עדי שאחרי 10 שנות בטלה ממילואים, אין לי מושג איך מפעילים מכשיר קשר – האיש הזה החליט להאריך עוד קצת את הטנגו המגוחך של הצבא אתי. המחזר מודיע לי: אם לא תהיה שלי, לא תהיה של אף אחד.
* * *
היו מי שהבינו את המאסר שלי כעוד שלב בהצרת צעדיו של השמאל הישראלי. ההנחה היתה שמי שהכניס אותי לכלא (או אולי מישהו מעליו) ידע מי עומד בפניו והכיר את הכתיבה שלי באינטרנט. אני חייב לומר שאין לי ראיות לכך. המג"ד עצמו ששפט אותי לא הראה שום סימנים ששמי מוכר לו. מצד שני, אולי באמת הוא קיבל הוראות מלמעלה, מה שמסביר את הפסיקה החריגה הזאת. זה לא כל כך חשוב; כך או כך, על מחאה בלתי אלימה בישראל של 2011 נענשים במלוא החומרה. אני רק נכלאתי, יש כאלה ששוברים להם את העצמות.
ברוב טובו הסכים המג"ד לדחות את העונש לאחרי חג הפסח ואחרי השבוע שאני אמור לטוס בו לאירופה. בניגוד לפעמים הקודמות, ולמרות שמדובר הפעם רק בשבוע, אני מרגיש פגיע יותר. אז הייתי רווק, עכשיו יש לי משפחה. אשה, ילדה בכיתה א' ותינוק בן שנה וחצי. מה הם אשמים. דפקת נפקדות מהחיים שלהם, אידיוט, לא מהצבא.
"יש מי שגאים בחופן הצדק שלהם וחוטאים למענו בכל אשר יפנו, עד אשר יטבע העולם באי-הצדק שלהם." (כא"ז, עמ' 165)
טלפון קצר ל"יש גבול" מאשר את חשדי: מדיניות הכליאה של סרבני מילואים כמעט שבקה חיים. הגל האחרון של מילואימניקים שנכנסו לכלא בגלל סרבנות היה לפני 5 שנים, בזמן מלחמת לבנון השניה. למעט בודדים, רק סדירים עדיין נכלאים על סרבנות (ולתקופות ממושכות הרבה יותר). זה לא שמילואימניקים הפסיקו לסרב; זה הצבא שהפסיק להתעמת איתם. צה"ל הבין שבקרב הזה הוא מפסיד – הסרבנות זוכה לחשיפה ציבורית שמעמידה אותו בקלונו. עדיף "להכיל" אותה מאשר להיאבק בה. עם כל מילואימניק לא מרוצה אפשר להסתדר כך או אחרת. הצבא סוגר דילים עם "סרבנים אפורים", וכולם יוצאים מרוצים.
חוץ ממני והמג"ד שלי, כמובן. אנחנו, אני והוא, לכודים בבועה של עבר. ראש קשה מול ראש קשה. אני מתנחם בכך שאולי הכליאה שלי תבשר את הרטרו של סרבנות המילואים. וגם בכך שאולי שברתי שיא של קשישות: להיכנס לכלא בגיל 44, שנה מהשחרור, גם זה סוג של הישג.
המד"כים (מדריכי כלואים) בכלא 6 שמזיזים אותי מפה לשם ובחזרה הם בני פחות ממחצית גילי. השותף שלי ל"קצינייה" – אגף הקצינים ואנשי הקבע – נולד שנה אחרי שהשתחררתי מהשירות הסדיר. אני חתיכת דינוזאור כאן. ממש יכול להרגיש את עורי נסדק מזוקֶן. אני שואל את הסמלת: יש בכלא אגף תשושים? בשעות הפנאי הארוכות, הנמתחות לבלי קץ, אני הוזה כיצד אני נופח את נשמתי כאן (מתמוטט בספירת הבוקר? נחנק מגוש לחם צחיח בחדר האוכל?) וקוברים אותי מאחורי האפסנאות. מישהו תוקע קרטון עקום, מאולתר, על תלולית העפר שאני טמון תחתיה, וכותב עליו בטוש שחור: "עד הסוף אמר לא. בלאי."
[חלק ב' - בעוד יומיים]
Like this:
62 תגובות
סגור לתגובות.
פוסט מהמשובחים,
ז. אחלתי לחייל בהצלחה
יש כל כך הרבה למה להתייחס בפוסט המרתק הזה אבל אני, מאחר וכשנודע לי שאתה בכלא, ליבי החסיר פעימה ומודה שכמיטב עדת יוצאי קרקוב דאגתי, אז אני רוצה להתייחס לשתי פסקאות שבעיני הן התמצית לכל הנושא הזה של סרבנות, מחאה לא אלימה ושירות בצה"ל של ימינו:
"איש מסביבי אינו עושה מילואים ("סירבת? נכנסת לכלא? באנה, בנאדם, זה כל כך אייטיז!"). כולם השיגו פטורים ושחרורים מסיבות שונות ומשונות, עוד הרבה לפני גיל 40. כולם כמובן פטריוטים, כולם נגד סרבנות. אבל גם נגד לצאת פראיירים."
ואז המשפט הזה:
"על מחאה בלתי אלימה בישראל של 2011 נענשים במלוא החומרה. אני רק נכלאתי, יש כאלה ששוברים להם את העצמות."
וכמו שכתבתי כבר אצלי, אני מעריצה את היושרה שלך ואת העקשנות ואת המוכנות לשלם את המחירים הגבוהים על כך. מקווה שאם יגיע יומי אדע גם אני להיות בעלת נחישות כזו.
ברוך שובך אלינו.
ואגב, תקרא את דודו פלמה על חווית הסרבות שלו במלחמת לבנון (1). גם התגובות מעניינות שם:
http://2nd-ops.com/palmadu/?p=137
פוסט מרתק! כמו קודמתי בתגובה גם אני יוצא קרקוב אך לא דאגתי…
תודה מקרב-לב לד"ר עידן לנדו, על המייל המפואר הזה ובעיקר על אומץ לבך לסרב לשירות במילואים בצבא הכיבוש, תחת המימשל הלאומני הימני הקיצוני, הגזעני הנפשע והפשיסטי המתועב הנוכחי, שידענו מעולם.
בברכה, ניצן.
הפוסט נקרא בשקיקה ובצער על שאני כבר בן 46… וקיבלתי פטור לפני שנה מצט"ל…
תכלס עוברת באמת תחושה של פראייר מהפוסט,
בשולי הדברים – כשגרתי בפראג, לימדו אותי לבטא את המשפט המופלא "Strč prst skrz krk" – "דחוף את האצבע לגרון". 15 עיצורים בלי אף תנועה.
איכשהו זה מה שמתחשק לי לעשות למקרא כל ההתנהלות של צה"ל מול סרבן בן 44 שממש אידיוטי לשחק אתו משחקי כוח. אבל בשביל זה יש מבני כוח, כנראה – בשביל לשחק משחקי כוח.
מקווה בשבילך שזו פעם אחרונה בהחלט
תודה למגיבים. יולי – את חייבת לצרף קובץ אודיו, שנשמע את זה. ובאותו הקשר, מי שזוכר את הידיעה ההורסת מזמן מלחמת בוסניה:
http://www.netjeff.com/humor/item.cgi?file=ClintonsBosniaPlan
שלא תדע עוד צה"ל.
אולי בפעם הבאה תעשה את המילואים האחרונים שלך עם איזה גראנד פינאלה?
תתגייס, ואז נגיד תעלה על גג של ג'יפ, תפשוט את המדים שיחשפו מתחתם בגדים של היפי, תנפץ את הנשק, תוציא גיטרה ותעשה שירה בציבור משותפת לחיילים ופלסטינאים של:
שלום עידן,
אני קורא שקט בבלוג כבר תקופה ארוכה.
בלי כוונה לשבש לך את התזה (ואת האקסקלוסיביות של הכליאה) הטענה הבאה:
…"מדיניות הכליאה של סרבני מילואים למעשה שבקה חיים", איננה מדוייקת.
אני נכלאתי על סרבנות לפני כשנה וחצי. התעקשתי לומר את את דבריי ב"משפט" ולא הפגנתי שום כוונה לסגור דיל כלשהו. ריציתי עונש מאסר בכלא 4, לאחר סחבת מערכתית משעשעת. למעשה זו הייתה חוויה מאלפת ומרתקת.
לא יצרתי קשר עם שום ארגון סרבנות מסיבותי שלי. כמוני יש אולי עוד כמה.
גם אותי ממשיך הצבא לזמן לאימונים, מכיוון שעברתי להתגורר בניכר, אינני מתייצב בכדי לעמוד למשפט הצפוי.
נ.
כל הכבוד לך עידן על סירובך האמיץ. כל סרוב, גם אם הוא חשאי (קב"ן, אי התאמה), אבל אחת כמה וכמה אם הוא פומבי כאצלך, הוא עוד צעד לקראת סיום הכיבוש.
חזק ואמץ
בתווך, ביניהם, אני תקוע כמו שמוק שמפקיר את אשתו וילדיו.
מה אומר?
רק שלאחר כל מה שקראתי אצלך בבלוג, נדמה לי שהפוסט הזה הוא אחר מהרבה בחינות. אולי משום כך אני מרגישה חייבת להגיב תגובה אישית ולצטט בחזרה, כתגובה, את המשפט שלמעלה. אולי הוא אישי יותר כי שניה לפני שהגעתי אל המחשבה שלך בפוסט חשבתי ביני לבין עצמי – ונניח והיתה לך קביעות והיית "מרצה בכיר" שכבר לא פוחד לדבר, נניח, האם היית מוותרת על אי-הגעגוע ומסרבת בגיל 44 עם ילדה ואיש?
ומי בכלל היה נותן לך את האפשרות הזאת?
תודה עידן. אתה מאמת את חשדותי: במהות צה"ל אף פעם לא משתנה. כמה שלא ימחשב וירשת את עצמו, הראש והלב שלו נשארים אי שם בימי הביניים. מחכה לחלק ב'.
נדב, קודם כל אני שמח לשמוע שאני לא לבד. כן ירבו.
קשה לי להאמין שיש *הרבה* כמוך, כי מי שכבר מצהיר בגלוי על סרבנות, בדרך כלל גם מבין את המשמעות הפוליטית של האקט ורוצה שיידעו עליו. אלה שמעדיפים להישאר מחוץ לסטטיסטיקה של הסרבנים פשוט לא השלימו את התהליך האידאולוגי הזה – אלה הסרבנים האפורים למיניהם. אני מבין שאתה לא כזה, והיו לך סיבות אחרות. סבבה.
אסף: האפקט היחידי של המיחשוב, מבחינתי, היה שכל הניירת בענייני נזרקה לפח. לפחות פעמיים, בלי שום זכר. מזל ששמרתי עותקים והמשכתי לפקסס (לא שזה שינה משהו).
היי עידן.
ברוך הבא מחו"ל על כל פניו (זה שמעבר לים וזה שמעבר לגדרות).
אני מודה שכשקראתי את הפוסט למעלה חשתי רטט קל בכנף.
אל תישבר ותמשיך להיות איש במקום שאין בו אנשים.
זו מיצווה גדולה המגדירה אותנו כהומניסטיים.
עידן יקר,
תודה רבה על פוסט מעולה, מרגש ומעלה נשכחות (ונזכרות) מכלא 6.
תיקון טעות קל אך חשוב: לפני שנה וחצי בערך (דצמבר 2009) ביליתי שבועיים בכלא אחרי שלא הסכמתי להגיע עם הגדוד שלי לשירות בקו בית לחם (http://news.walla.co.il/?w=/21/1619957). יחד איתי היה סרבן נוסף על רקע אידיאולוגי, עידן שמו (אינו מעונין להיחשף על רקע זה, לצערי) ושנינו בילינו שם תקופה מעניינת ומוזרה, יחד עם כמה סרבנים אידיאולוגיים שאינם מוכנים להתגייס לסדיר, יהודים, בדווים ודרוזים. באופן מעניין היו איתנו גם סרבני שמשון ודוכיפת מניפי השלטים. יומיים אחרי שחברים שלי מ"לוחמים לשלום" הפגינו על ההר שמעל כלא 6 (http://youtu.be/leD326uKW5s) השתחררו מניפי השלטים מהימין ועלו על ההר (אבל זה שבצד השני של הכביש לבית אורן) לערוך הפגנת-נגד משלהם. היה משונה ומעניין בהחלט.
בקיצורו של דבר – כליאת סרבנים לא נפסקה. אולי התמעטה. כמו כל דבר בצבא – אין יד מכוונת ודי שתיפול על מג"ד שמחפש חיזוקים למנהיגותו (אני מניח שכמו במקרה שלי, כך היה גם במקרה שלך), כדי שתמצא עצמך בכלא.
מחזק את ידיך וממשיך ליהנות מהבלוג הנפלא שלך,
עידן בריר
הי עידן, ברוך השב. דאגתי. זה לא מן הפה אל החוץ.
אני יודע למה בני 20-19 חסרי שיקול דעת מינימלי מסוגלים,
וכל שכן, מפקדים בכירים "מורעלים" בישראל של ימינו.
אני מקווה שיעזבו אותך בשקט. כליאה של חייל מילואים בן 40+ ובעל משפחה היא על גבול הגחכתו של צה"ל.
כאילו גם בני 40 הם רכוש צה"ל (מה זאת אומרת, לתפיסת המפקדים-הנבחרים העולם כולו הוא רכוש צה"ל).
באמת מוזר, יוגורט פרג?
תרשה לי להתייחס רק לפן אחד – הרשימה הזו היא מופת של דיוק, התבוננות וכתיבה יפהפייה. הצטערתי שהיא לא מודפסת וכרוכה. היא ראויה לכך.
עידן בריר: תודה. האם עידכנת את "יש גבול" או "פרופיל חדש"? סך הכל זה בדיוק תפקידם – ליווי ותמיכה וגם ריכוז מידע. אם לא נדע אחד על השני, איך נדע שאנחנו לא לבד?
שועי: קראתי באיחור את הפוסט שלך אודותיי… לכן לא הגבתי שם. הרשה לי להגיב כאן שנגעת ללבי, וגם זה לא מן הפה ולחוץ.
רוני: חן חן. מקווה שחלק ב' יעמוד בציפיות.
עידן, בעוד שאתה מטפס בדירוג בתוך הרשימות השחורות של הפשיסטים למיניהם, נותר לקוות שלא ירחק היום שהרשימות השחורות אלה תהפכנה לרשימות ההוקרה והציון לשבח.
לימים טובים.
עידן יקר,
בהחלט עדכנתי את "יש גבול" ואף זכיתי לטלפון מפתיע מבחור חביב בשם רן (ואולי ערן?!) רגע לפני שזכיתי לעבור את חווית הכמעט-כליאה הראשונה שלי (חששותיה של פקידת הקישור באשר לשעת הקבלה נכונים ביותר…). "פרופיל חדש" שמעו על כליאתי בדיעבד ואף הוציאו פוסט תמיכה בי בזמן כליאתי (http://www.newprofile.org/?p=256), שכולל חלקים מהמכתב ששלחתי למג"ד שלי.
אגב, אחרי שחרורי מכלא 6, פירסמתי את חוויותי (כולל תמונה במדי האסיר, ששימשו לפני כן אחד, סרג'נט א. איינסוורת' אי-שם בעיראק או באפגניסטן) בבלוג של "לוחמים לשלום" (http://blog.combatantsforpeace.org/2009/12/6.html).
שוב, מחזק את ידיך וממשיך ליהנות מהגיגיך המופלאים ומעוררי ההשראה,
עידן בריר
כמה טוב שבאת הביתה, כמה טוב לקרוא אותך שוב.
תודה עידן, מקווה שהם לא יטרידו אותך יותר.
דרך אגב, גם בעופרת יצוקה היו שני סרבנים שהגיעו לכלא. נועם ליבנה שנעצר ל48 שעות, עם אזיקים, לא פחות וסרבן אחר שהסירוב בעופרת יצוקה היה הסירוב הראשון שלו.
אכן, כתיבה למופת. ללא ספק, ניחנת, מילים גבוהות ועליונות אינטלקטואלית.
בסופו של יום אין זה משנה כלל אם צה"ל אטום או שהחברים שלך כבר הפסיקו לעשות מילואים. בשורה התחתונה, אתה סרבן יפה נפש, לא שונה מסרבני הימין השונים. סרבן שירות שמסית אחרים לסרבנות ע"י הטלת מורא בליבם ראוי לעונש יותר חמור משבעה ימי מחבוש.
חמלה ואהדה לא תקבל ממני.
לאור העדכונים על סרבני מילואים בשנים האחרונות, אני מתקן את הפוסט (ושולח נזיפה קלה לארגוני הסירוב – אנא הציגו נתונים מסודרים ומעודכנים באתרים שלכם!).
אני קורא אותך הרבה זמן, אך מגיב כאן פעם הראשונה.
אני סרבן אפור כבר מאז שחרורי מהסדיר (אם כי לא באופן גורף אלא רק בנוגע לשירות בשטחים) ורוכש הרבה הערכה לכל מי שמוכן לשלם את המחיר ולסרב לשרת.
ריספקט
היי עידן , ברוך שובך!
הו כלא שש !הו עתלית ! עברו כבר 7 שנים מאז כליאתי כסרבן וחשבתי ששברתי את שיא הסרבן הזקן אבל אחי, ניצחת אותי.אני הייתי רק בן 41 .מסתבר שהם לא נכנעים כל עוד נשמתך באפך.
למזלי אני כבר לא בגיל המילואים כי אני משוכנע שהם היו ממשיכים לטרטר ולנדנד לי.
אגב, קשה לי להאמין שמישהו קרא פוסטים שלך ובגלל זה ישבת. יש משהו כל כך לא מכוון בארגון ההזוי הזה שלחשוב שיש שם כוונת מכוון זה ממש לתת להם מחמאה.
בעיניין האוכל הנפלא בנורווגיה, אני מקווה שאתה יודע עד כמה האוכל הנפלא הזה שבא מן הים הוא היום אחד המסוכנים שבמאכלים בגלל הכספית המצוייה בו. בעסה רצינית אבל חשוב לדעת עליה(אבל חוץ מזה אני מקנא בך על הנסיעה למקום היפה הזה)
ולסיום הרשה לי לטרחן בנושא השפה .לומר שהמצב או משהו "מרגיש לי " זה תרגום ישיר מאמריקאית ונשמע יפה אבל בעברית זה יוצר פיצול ומאניש (זה מרגיש ).האינך חושב כך?
פוסט יפה , אהבתי!
איתן
מצטרף לכל מילה של אסתי לעיל. BON COURAGE
אני מניח שאני ויונתן על תקן הכהניסטים פה. ההיגיון שלי אומר כך: צה"ל איננו מדכא, איננו כובש ואיננו הורג אף אחד. המדינה עושה את זה. צה"ל הוא בסך הכל הזרוע הצבאית של המדינה (עם כל הדיבורים על שלטון הצבא במדינה ככה זה עדיין לפחות באופן רשמי). בדיוק כמו שאני לא יכול להגיד שאני בחור נחמד אבל רגל שמאל שלי בועטת לפעמים בחסרי אונים או שאני בחור מוסרי אבל יד ימין צובטת לנשים בישבן כך אי אפשר לדעתי לחיות במדינה הזאת, להנות מכל השירותים שהיא מציעה (כן, אפשר גם על זה לפתוח פה אבל לא יעזור לכם, כאן לא אנגולה ולא סודאן ובהחלט מקבלים פה שירותים מהמדינה) ואז להגיד שדווקא באמצעות סירוב לשרת אני מציל את נשמתי. אם באמת אתה סבור שאסור מוסרית לשרת בצבא של המדינה למה זה בסדר להמשיך לגור בה, להיות אזרח שלה ולקבל ממנה את השירותים שהיא נותנת?
זה קצת מזכיר לי את החברים של טוני סופראנו, הפסיכיאטרית מטפלת בייסורי המצפון שלו, החבר המסעדן עושה איתו על האש, הכומר בא לראות אצלו טלוויזיה אבל הם 'בסדר' כי הם לא משתתפים בפשעים שלו נכון?
אז לא, לא נכון.
איתן: גם אני נוטה לחשוב שלא היתה כוונת מכוון. בעניין הכספית באוכל, אני נוקט מדיניות בת יענה מובהקת – אכול ושגול וכו'. בעניין "מרגיש לי" – שמע, זה כבר מרגיש לי עברית. אני לא מהטהרנים. לעומת זאת לא הייתי אומר "זה טועם כמו…". עניין של התכווננות מסוימת לשפה כמו שהיא היום. אני לא מאמין ב"רוח העברית", ושדברים מסוימים "זרים" לה ונשמעים "נטע זר" וכל מיני מיסטיפיקציות כאלה. אבל זה באמת דיון נפרד.
עדו: אני מחזיר אותך לפוסט שלי על ההבדל בין מוסרי למוסרני. הטיעון העקום שלך אומר – אם אי אפשר להחרים את כל המדינה – אז להחרים את הצבא זה צביעות/לא רציני/לא עקבי/וכיוב'. אז למה בעצם נעצרת במדינה? הרי ארה"ב מזרימה לפה מיליארדים. אז אם יש לי ביקורת על מדיניות צה"ל בשטחים, בוא נחרים גם את ארה"ב. ולמה לעצור שם? צה"ל צועד על קיבתו. בוא נחרים את כל מפעלי המזון בארץ.
בקיצור, אל נא תיכנס לנעליו הקטנות-משהו של המגיב הידוע בשם "מהגג". זה לא לכבודך. פוליטיקה ריאלית מוצאת את האיזון בין האידאל לבין גבולות יכולת המחאה האפקטיבית. אני מצאתי את הגבול הזה בסרבנות (בין השאר). איפה אתה מצאת אותו? בביקורת טוקבטקיסטית על זה שאני לא עקבי?
וזה עוד לפני שפתחנו את האמירה הלא-מעמיקה שלך לגבי זה ש"צה"ל הוא זרוע" של המדינה. כאילו יש אבחנה ברורה בין זרוע למוח בכל מה שקשור ליחסים הסבוכים בין השלטון לצבא בארץ. הרי סיבה ומסובב מסובכים שם לבלי הפרד.
וגם לפני שדיברנו על מטרת הסירוב – שאיננה "להציל את נשמתי". להציל את נשמתי יכולתי באלף דרכים קלות יותר – מהשתמטות ועד סרבנות אפורה. סרבנות אידאולוגית היא אקט פוליטי שמכוון אל הכלל, לא אל נשמת הפרט.
בקיצור, כל התגובה שלך לא מכבדת את הקרדיט שלך בבלוג זה.
כבר אמרתי שכנראה אני תאומו של כהנא מבחינת המגיבים פה ורוח הדברים, מה לעשות שאני לא מתכוון להתנצל או להצטדק למרות שברור לי שאינני אדם נאור באמת מכיוון שאני ציוני אוי לבושה. זה בסדר, כשאני מדבר עם מתנחלים אני מרגיש את אותה נמיכות רוח מול הנחישות שלהם , הם 'באמת' אוהבים את הארץ, לא כמוני שמוכן לוותר על שטחי מולדת לטובת האויב. אני רוצה שוב להדגיש שיש הבדל בין מי שמסרב למשימה נקודתית לבין מי שפוסל את הצבא כולו. מה לעשות שחוץ מאשר לדכא ולנשל הצבא עושה עוד כמה דברים די חיוניים כמו להגן על החיים שלי ושלך כאן ואם כולם יסרבו (אוי איך הרמתי להנחתה) אז חיינו יהיו בסכנה.
כן, מה לעשות שלפעמים קלישאות שלמדנו לדקלם בגן עדיין נשארות נכונות.
משובח! התענגתי על כל משפט, כל מילה.
אני יוצא למילואים בעוד כשבוע. אימון. אני מאמין שזה נכון.
תודה עידן, על הסירוב ועל הפוסט.
כתבתי לך פעם – אחרי שביליתי שם שבועיים אחרי שסירבתי להשתתף בעופרת יצוקה.
שמע, עוררת בי געגועים כמה כיף היה שם! איזה שינוי אוירה מהחיים הרגילים, והניתוק המוחלט הזה מכל התקשורת האלקטרונית, מהטלפון, מהשעה..!
מצד אחד מקום אנכרוניסטי, מצד שני אתה מרגיש בו דינוזאור – סוריאליסטי לגמרי. זמן אינסופי לקרוא, לחשוב, שקט – והרכס הפסטורלי מלמעלה.
ילדות צעירות קשוחות במדים.. אוחח
הדבר הכי נוגע ללב הוא הילדים האבודים שכלואים שם. ברובם כאלה שנאלצו להבריז מהצבא כדי לעזור לבני המשפחה שלהם בשגרת חייהם הקשה. להם באמת לא קל. ובימים של עופרת יצוקה – גם החדשות המגיעות מדי יום.
שלום עידן וכל המגיבים,גם אני כמוך מחזיק באמונה כי צה"ל הינו צבא כובש אך בכובעו השני הוא גם צבא ההגנה,שלך שלי ושל משפחותינו,במחשבות שלי עם עצמי ועם חברי הגעתי למסקנה כי הוא עדיין כזה,כלומר עלינו עדיין רובצת הסכנה גם אם היא באשמתנו (חלקית מלאה לא משנה זה לא הנושא).בקיץ הקרוב עומד אני לעשות שירות מילואים בשטחים,אני לא מתכוון לסרב,אין לי מושג מה אעשה,ככל הנראה אבקש לא להיות חלק מפעיליות שאינן נוחות לי מוסרית,אני מגיב כי איני רואה כיצד הבירקורטיה הצהלית הנוראית קשורה בצורה כלשהי לסרבנות או למוסריותו\תנו ,ואיני רואה כיצד התנתקות המוחלטת מ"הרעה החולה" הזו תורמת בצורה כלשהי למטרה כלשהי היא לחלוטין כמו אי תשלום מיסים או חובות אזרחיות אחרות,שהן או מטעמים של נוחות אנוכית או מטעמים של רצון אנריכסטי כזה או אחר,בככל מקרה אינן משרתות רת מה שלמיטב הבנתי היא מטרתך.
עדו, אף אחד לא האשים אותך בכהניזם. זאת כבר הפעם השניה שאתה לוקח על עצמך את "התפקיד" הזה. טקטיקה "פולנית" ידועה; במקום להתמודד עם הבעייתיות בעמדה שלך (שאליה התייחסתי בתגובתי) אתה מציב את עצמך במקום שבאמת אי אפשר להתווכח איתו. וכן, אתה מדקלם קלישאות. בשנים האחרונות, רוב מה שצה"ל עושה מסכן את החיים שלי ושלך כאן, לא מגן עליהם.
שלום טל, אני מאמין שהספקות שלך אמיתיים. אני גם מאמין שאפשר ללמוד עוד על הנושא, אם רוצים, אבל זה חורג ממסגרת של בלוג.
אתחיל מהסוף: אין ספק שאם הסרבנות היתה מסיבית יותר, היא היתה מאד מאד "תורמת למטרה" שאנחנו נאבקים עבורה. תקרא קצת את ההסטוריה. גם מה שקרה בזמן מלחמת לבנון השניה, וגם על התפקיד שהיה ל"מכתב הטייסים" והשפעתו על אריק שרון. זה נכון שכיום הסרבנות איננה שחקן משמעותי בפוליטיקה – אבל זה לא בגלל שהיא לא *יכולה* לתרום; זה בגלל שהיא מתמסמסת בין האופציה האפורה לבין "הכלה" של הצבא.
לכן – בעניין הזה לא צריך להיות לך שום ספק. הסרבנות מאד אפקטיבית – אם היא הופכת לתופעה שאי אפשר לטאטא מתחת לשטיח. וה"אם" הזה תלוי מאד בהחלטות של אנשים כמוך.
בעניין ההצדקות העקרוניות לסרבנות – שאלה נפרדת משאלת האפקטיביות – לא אוכל לעשות כאן יותר מלהפנות אותך לטקסטים חשובים. עשיתי את זה פעם בפוסט הזה:
http://idanlandau.com/2009/01/01/outline-disobedience/
אני רק רוצה להבהיר שאני בהחלט מעריך סרבנים שאינם 'אפורים' אלא מוכנים לשלם את המחיר עבור מה שהם מאמינים בו. אני בהחלט חושב שהמדינה מתנהלת בצורה מסוכנת ומפעילה את הזרוע הצבאית שלה בדרך שנוגדת את האינטרס של אזרחי המדינה. אני כבר לא עושה מילואים אז זה לא באמת אפקטיבי אבל בשורה התחתונה אם אכן המדינה מתנהלת בצורה כל כך מסוכנת שהשירות בזרוע הצבאית שלה הופך לשגיאה אז לסרב פעם אחת כשקוראים לך למילואים לא ממש מספיק, צריך או לעזוב את הארץ או להישכב מתחת לגלגלים של האוטובוסים שמובילים מתגייסים מהלשכות או משהו בסגנון.
במילים אחרות סירוב להתגייס הוא מבחינתי נשק יום הדין ולא משהו שעושים כי איזה קצין החליט שהפעם הוא לא מוותר לך.
טוב שחזרת. חסרת לי בסבב קריאת הבלוגים היומי.
הפוסט מזכיר לי את סאגת השחרור שלי ושל אנשים קרובים אלי.
בקצרה אוכל לכתוב כך :
היינו שלושה בנים מהמחזור שלי שלא התגייסו (מתוך עשרה).
ע' – מצב בריאותי שלא מאפשר גיוס (בעיות לב). נורא רצה להתנדב והצבא סירב לכל בקשותיו.
ס'- אנארכיסט אמיתי, בעל אסטמה קשה וכל התנאים לאי גיוס – הצבא החזיק אותו במו"מ על הגיוס כשנה עד ששיחרר אותו סופית.
אני – פרופיל 97, קב"א גבוה – שחרור מידי מהצבא על בסיס אידיאולוגי.
מי אמר שהצבא לא הגיוני?
כאמור, עדו, אני לא מקבל המלצות על ערוצי מחאה – להישכב מתחת לגלגלים כן, סירוב לא – מטוקבקיסטים שלא נוקפים אצבע לשנות את המצב הקיים. ביחוד כאלה שלכאורה "מסכימים" אתי. לא אתה תקבע עבורי מה אני יכול לעשות, במסגרת כוחותי, ומה לא.
כנציג החלק הכהניסטי (או איך שלא קוראים לנו כאן, או שלא אנו קוראים לעצמנו במקרה של עידו. בכל מקרה הצהרתי כאן כבר פעם שאני מצביע קדימה וההגדרה לא מעניינת אותי) אני חייב ראשית תודה על כתיבה יפה ומלומדת, בהירה ומסאית, גדושה מחוות והיזכרויות, שנדיר למצוא כיום כאלו.
לנוכח היופי הזה, כל השאר פחות חשוב. אני רץ לקרוא את ההמשך.
לגבי 'לא נוקפים אצבע' אכן נקודה כואבת, יש לי מלא תירוצים אם אתה רוצה לשמוע. לגבי עצות – אני לא מחלק עצות, פשוט הסברתי באיזה מצב הייתי מסרב, מצב שבו 'כלו כל הקיצים', מבחינתי לסרב אומר דבר אחד – המדינה לא באמת שלי , אני רק עושה פה טובה ומשתתף כי זה מתאים לאינטרסים שלי , אם לא קורה מה שאני רוצה אז אני לא במשחק – בדיוק עמדתם של סרבני ופושעי הימין למיניהם. אם המדינה היא שלי אז גם הזרוע הצבאית שלה וגם החוקים שלה וברגע שהחלטתי שאני לא חלק מכל זה (והחוקים האחרונים שעברו בוועדות הכנסת בהחלט נותנים לי הרגשה שאני בחוץ) אז כבר צריך לשקול לקום ולעזוב, מה יש לי לעשות במדינה שאיננה שלי.
הבנתי. אתה היית מסרב במצב X. אני מסרב במצב Y. מה זה אומר? מעט מאד. והגישה שלך – הכל או לא כלום – היא רק לכאורה רדיקלית; היא בעצם סופר-שמרנית, כי את המהפכנות הטוטאלית שלה היא שומרת למצבים אבסולוטיים, שלעולם לא מתממשים. וכך היא יושבת בחיבוק ידיים נצחי.
בעולם האמיתי, עדו, צריך למחות בכל רגע ורגע על העוולות של ההווה, שהן מחרידות כשלעצמן, ולא להתפנק ולשמור את המחאה המוחלטת לקץ הימים. וצריך להבחין בין מה שאפשר לעשות למה שאי אפשר.
ואת כל זה אני אומר כמי שחי במדינה הזאת ומרגיש אחריות למה שקורה בה – כנראה יותר מאשר רבים אחרים.
שלום עידן.
בתגובה לעדו כתבת: "בשנים האחרונות, רוב מה שצה"ל עושה מסכן את החיים שלי ושלך כאן, לא מגן עליהם".
אשמח אם תרחיב על הנחת יסוד זו, שלא ראית צורך לנמקה.
מזדהה עם כל מילה בתגובתו של עידן לנדו.
ולעידן שלוחה ברכת חזק ואמץ!
ניצן אביב.
קין, נדמה לי שכל פוסט שני כאן "מרחיב" על הנחת היסוד הזאת. כשאני כותב על פעולות של נישול, של פגיעה בחפים מפשע, של הגנה על מתנחלים פורעים, של מעצרי שווא ושל הסלמה מכוונת מול החמאס – אני כותב על פעולות של צה"ל שמלבות את אש הסכסוך וזורעות שנאה ותאוות נקם בצד השני; אלה מיתרגמות לפגיעה חוזרת באזרחים ישראלים. אני מניח שרוב הישראלים רואים בפעולות צה"ל צעדים תגובתיים ומתונים לאלימות של הצד השני; נו, על זה יש לי מחלוקת רצינית איתם ועם שופרות התעמולה הרשמיים.
אתה רואה את פעולות הנישול וכו' שאתה מתייחס אליהן, כ"רוב מה שצה"ל עושה"?
בהחלט. כבר 30 שנה שצה"ל לא נלחם בצבא סדיר, רק בכוחות גרילה חמושים (חמאס וחיזבאללה) או באוכלוסיה אזרחית. כל הטכנולוגיות החדשות שעמלים עליהן ברפא"ל ובתעשיות הצבאיות מיועדות לשיפור השליטה והדיכוי של הפלסטינים, החל ממפציצים ללא טייס וכלה במערכות ניטור וירי שמוצבות על הגדר עם עזה. האימונים הקרביים מוכוונים ללוחמה בשטח בנוי, צה"ל בנה מודל של כפר ערבי שלם להתאמן עליו, והחוויה של כל חייל מן השורה בעשור האחרון היא שהאוייב הוא הפלסטינים. לא המצרים ולא הסורים. יכול להיות שבאיזה חדר בקרייה מישהו מתעמק בתרחישי מלחמה עם איראן (ומעניין מי יזום אותה, אגב), אבל בפועל, צה"ל מושקע כולו בתחזוקת הכיבוש. יחידות שלמות, חטיבות שלמות הוקמו כדי לטפל בפלסטינים. וככל שהנוכחות היהודית ב"מזרח ירושלים" ובגדה מעמיקה, כך היא גוררת עוד ועוד משאבים צבאיים להגן עליה ולבצר אותה. כל המערך העצום הזה, בעיני לפחות, הוא הסיבה העיקרית לתסכול ולאלימות הפלסטינית.
דבריך מעוררים השתאות, ואני מקווה שהם מגובים בנתונים. האם, לדעתך, הסתלקות מלאה של צה"ל מהשטחים הכבושים תייתר את רוב פעילותו של הצבא? האם אתה אכן סבור כי הצעד הבא לאחר הסתלקות מלאה מן השטחים יהיה צמצום הפעילות הצבאית בלמעלה מחמישים אחוז?
כשל לוגי, קין. לא אמרתי שתפקידו הראוי של הצבא זה לתחזק את הכיבוש. אמרתי שזה מה שהוא עושה בפועל. אם ישראל היתה מדינה שוחרת שלום ולא שוחרת שטחים ושליטה, היא היתה מחזיקה צבא, כמו רוב המדינות בעולם, למטרה אחת בלבד: התגוננות מפני איומים חיצוניים. בצבא כזה לא היתה לי בעיה לשרת. אני לא יודע בכמה זה היה מצמצם את הפעילות שלו, ואי אפשר לחשב כזה דבר; מין הסתם, יותר משאבים היו מושקעים במטרות צבאיות נטו ולא בתחזוקת הכיבוש. הטענה היא שבמצב הנוכחי, שבו שימור השליטה בשטחים – בין בישיבה בהם ובין בשליטה אפקטיבית, כמו בעזה – הוא המשימה העיקרית, רוב משאבי הצבא מושקעים בה.
ולפני שתדרוש "נתונים", אומר לך שאין לי ולאף אחד נתונים כאלה. כמו שאין נתונים על ההשקעה הכלכלית בשטחים – הם מפוזרים בין מליון סעיפים תקציביים, ותמיכה עקיפה כמו עידוד השקעות ומתן משכנתאות. אין דרך לחשב דברים כאלה. מה שאפשר לעשות זה פשוט לבחון את הפעילות השוטפת של הצבא, להסתכל מה אנשים עושים במילואים כשהם נקראים לשרת, ולהבין מכל זה מה המשימה העיקרית.
גם אני לא התייחסתי לתפקידו הראוי של הצבא. שאלתי לגבי הפעילות הנתונה. שלאור דבריך שרוב הפעילות הצבאית כיום ממוקדת בכיבוש, בהכרח יש להניח שעם סיום הכיבוש תצטמצם הפעילות במחצית לפחות.
אבל אם באמת אין נתונים, ולכן כל אחד רשאי לומר ככל העולה על רוחו, אין כל משמעות לדברים.
אני חייב לומר שמבחינת פרוזה, הפוסט הזה מדהים.
[אגב, כפוסט-ציוני היה עליך לכתוב "מן הסתם" בלי יו"ד...]
קין, זה לא באמת חשוב בכמה תצטמצם הפעילות. אם לא שמת לב, הביקורת שלי לא פיננסית ולא חשבונאית. ההוצאות על הכיבוש ייעלמו באותו יום נכסף, או יפחתו לרמה מזערית, אבל יש להניח שהצבא, כמו כל גוף ביורוקרטי אינרטי וחפץ המשכיות, יתבע תקציבים חדשים למשימות חדשות. לכן הספקולציות לגבי היקף הפעילות לא שוות הרבה. הדיון צריך להיות על טיבה של הפעילות; על מה הצבא מתאמן, למה הוא קורא לנו למילואים, מהם השירותים שהוא נזקק להם מן התעשייה והמשק. אלה האינדיקטורים שמבחינים בין צבא כיבוש לצבא הגנה.
קין אתה שואל: "האם, לדעתך, הסתלקות מלאה של צה"ל מהשטחים הכבושים תייתר את רוב פעילותו של הצבא?"
מתוך הנחה, לא סבירה במיוחד, שהשאלות שאתה שואל הן רציניות ולא רטוריות, בכל זאת אנסה לסבר את אוזנך.
לפני הרבה זמן, בימים אחרים ורחוקים, לאחר מלחמת השיחרור היו לצה"ל 12 וחצי חטיבות. בן גוריון הסתכל ימינה ראה את שבע צבאות מדינות ערב המאיימות עלינו לכלותנו, הסתכל שמאלה וראה את כל מיליוני הפליטים שעתידים להגיע לכאן, וקיצץ מיד את צה"ל לשתי חטיבות בלבד. את כל המשאבים הוא השקיע מיד במה שנקרא אז קליטת עליה. אתה רואה מישהו מעיז לעשות כדבר הזה היום?
ליונתן שלי – "סרבן יפה נפש" – האם זו קללה?
הטון בו מבטאים את צמד המילים הזה – יפה נפש – מעורר אצלי תמיד אי נוחות ושאלה.
מה רע כל כך בלהיות יפה נפש? ומה האלטרנטיבה? להיות כעור נפש?
יפה נפש הוא מי שחי מתוך חשבון נפש. אלו תמצית הדברים.
הפוסט והמשכו מצויינים והעלו חיוך על פני וזכרונות בראשי. הייתי שם פעמיים, שתיהן זכורות לי לטובה בסה"כ.
הפעם הראשונה היתה באחד הגלים הראשונים, ב 2002 בשיא ההייפ של תנועות הסירוב. הייתי שם עם עוד איזה 10 סרבנים.
אנקדוטה מאז: לפני הכלא ניגשתי להתחייל בבית ג'וברין אם איני טועה, ושם הונפק לי קידבג שעליו כתוב "דוד זונשיין"
ראיתי בזה סימן מלמעלה וניגשתי למ"פ להודיע לו על סירובי
הפעם השניה הייתה כשנשלחתי "להגן" על אריאל בסוף 2005 , אז כבר הייתי בכלא לבד, אבל עדיין היה ניקוי ראש נהדר. הרבה ספרים.
אני לא יודע אם יש כאן יד מכוונת אבל לאחר מכן פלטו אותי מפלחה"ן 769 והעבירו לפלח"יק ואני עושה מילואים שבוע-שבועיים בשנה. וכך גזלו ממני את הזכות לסרב!
פוסט מרתק, סליחה על הציניות הכלא עושה טוב לכתיבה אבל לא ממולץ לשבת אפילו שאני יודע מקרוב על מה מדובר.
עידן, אתה כותב יפה.
אבל אני לא מסכים עם צורת הסרבנות שלך.
אם שולחים אותך למשימה בלתי חוקית (למשל, כניסה לשטחים למטרות כיבושיות), תסרב.
אם מבקשים ממך לפגוע בחפים מפשע, תסרב.
אם דורשים ממך לבצע מעשה כלשהו שמתנגש עם המשפט הבינ"ל, תסרב.
אבל סתם ככה לא ללכת למילואים? אפילו אם התפקיד שלך הוא נייטרלי במובן של כיבוש?
זו סרבנות רדודה, סרבנות ללא נימוק משכנע מספיק, סרבנות שאני לא חושב שהיא מעוררת אהדה.
למען הסר ספק: אם שולחים חייל לחברון, למטרות צבאיות, שיסרב. הוא לא אמור לשרת בחברון, זו לא מדינת ישראל וזה לא כיבוש חוקי. אבל סתם להגיד "אני לא בא למילואים כי יש לי מצפון"?
אני חושב שהפוסט שלך לא מבהיר את הקשר שבין הפעולה שאתה אמור לבצע, ובין הסירוב שלך לביצוע הפעולה.
יש בזה כשל מוסרי.
אורי,
הפוסט לא הבהיר את הקשר בין המילואים לסירוב כי הוא בכלל לא התיימר לעשות את זה. כל המגיבים כאן שניסו להחזיר אותי לדיון על הסרבנות, בעד ונגד, באיזה תנאים – לא קיבלו תשובות. גם אתה לא תקבל, כי זה לא העניין. את המעוניינים הפניתי לפוסטים קודמים ולספרות עניפה. זה לא דבר שאפשר לעשות בפוסט כזה.
אגיד רק במילה מה הטיעון נגד העמדה שלך; כלומר, מה מצדיק סרבנות גורפת לעומת סרבנות סלקטיבית. מה שמצדיק זה העובדה שצה"ל כבר איננו צבא הגנה שעיקר עיסוקו הוא אימונים על תרחישי תקיפה ממצרים/סוריה/ירדן, אלא צבא כיבוש, שבשוליים עושה גם דברים אחרים. משאבי עתק מושקעים בתחזוקת הכיבוש – כוח אדם, פיתוח אמצעי לחימה וניטור, הגנה על מתנחלים, צירים, גדר ההפרדה. יש חטיבות שלמות שזה מה שהן עושות כל השירות – שיטור בשטחים. אין חייל עם פרופיל קרבי שלא עובר בשטחים.
ומי שלא נקרא לשטחים, אלא נניח, לשירות בחיל תחזוקה בבסיס בגליל. יש דרך להפריד בכלל בין התרומה שלו לבין התרומה של מי שנקרא לשטחים? ואם הוא עובד על תכניות מבצע לכיבוש רמאללה, אבל עושה את זה מפתח תקווה – זה מותר? ואם הוא משתתף בניסוי כלים של מערכת שבין שאר השימושים שלה – אבל לא רק השימוש הבלעדי – היא תשמש לירי במפגינים חפים מפשע. וניסוי הכלים מתבצע בתוך הקו הירוק. זה עושה אותו לגיטימי?
כלומר, הדיון כאן לגמרי לא מופשט. ואין דרך לשרטט קו מופשט וחד בין "שירות לא מוסרי" ל"שירות נייטרלי". הצבא הוא מערכת מורכבת עם אינסוף קשרים פנימיים, וכל אבר מן המערכת הזאת תומך ונתמך על ידי שאר האברים. תעצום את עיניך, תשכנע את עצמך שאתה "לא חלק מהזוהמה"; יופי לך, מצאת דרך ללכת עם ולהרגיש בלי. אבל אתה עובד רק על עצמך, לא על אף אחד אחר.
את כל זה אולי לא הייתי כותב לפני 15 שנים. אז האופציה של סרבנות סלקטיבית נראתה לי סבירה. היום זה נראה לי תרגיל אינטלקטואלי עקר. יש לו סיבות פסיכולוגיות אולי, אבל פוליטית, מדובר במלחמה של אתמול. כשהעיירה בוערת, צריך לשנות גם את שיטות הכיבוי.
זה היה "במילה אחת"…
עידן, שאפו על הכתיבה והאימרות שאתה מעביר לקוראים בבלוג, קח בחשבון גם מי שמעיר, אתה עדיין מעניין אותו ואתה מבין את זה בכך שהוא מגיב לך!
כתיבה מעניינת אשר גורמת לרצות לקרוא עוד